כשתופרים חוקים לפי מידותיהם של העבריינים

כשהשיח הציבורי מתמלא הפניות מדויקת לסעיפי חוק, צריך להתחיל לדאוג. זה לא מסמן התחזקות של מעמד שלטון החוק אלא להיפך. בשנים האחרונות הייתה יותר ויותר הקפדה כביכול על "קוצו של חוק", ולפתע כולם הכירו את סעיף 18 ל"חוק יסוד: הממשלה", שלפיו ראש ממשלה יכול לכהן כל עוד לא הורשע בפסק דין סופי.

השימוש בדבקות קנאית בלשון החוק כדי לחרב נורמות ציבוריות הוא אומנותם של מי שסבורים שבעזרת רוב אפשר לדמקרט כל חוק, ולא משנה תוכנו. עכשיו למדנו להכיר מקרוב את סעיף הכשירות של שרים ב"חוק יסוד: הממשלה" (סעיף 6), שהגיע לבג"ץ בעניינו של אריה דרעי.

חוק היסוד תוקן לאחרונה שוב, בקלות בלתי נסבלת, ונתפר למידותיו של דרעי, כדי שיאפשר לו להתמנות לשר אף שהורשע בפברואר שעבר ונידון למאסר על תנאי. בדברי ההסבר לתיקון ניכרת, כביכול, דאגה לקוהרנטיות של ספר החוקים והקפדה על קוצו של יוד: הנוסח שמופיע ביחס לשר שונה מזה של סעיף הכשירות לח"כ, שבו מצוינת המילה "בפועל" אחרי המילה מאסר.

ההקפדה הדקדקנית שלפיה כל מה שלא אסור בחוק - מותר, והתיקון לחוק, כביכול כדי למנוע עמימות, נועדו לנרמל את ההתנהלות הלא-נורמלית של נבחרי ציבור בישראל. אפשר היה להניח שככל שעולים במדרג התפקיד הציבורי שאדם נושא הוא יגלה יותר אחריות ציבורית ויפגין מידות טובות יותר. אבל בישראל הכל הפוך.

לקחת לדוגמה את סוגיית פקיעת הכהונה, שתהיה רלוונטית עם התקרב משפט נתניהו לסיומו. לפי החוק הקיים – הגשת כתב אישום לא מונעת מינוי או המשך כהונה מח"כ, שר או ראש ממשלה. ביחס לשרים עוצבה "הלכת דרעי-פנחסי", שלפיה לא ימונה או יועבר מתפקידו שר שהוגש נגדו כתב אישום. לגבי ראש ממשלה, בית המשפט נאלץ לתת תוקף לאפשרות שמי שתלוי ועומד נגדו כתב אישום יוכל להיות מועמד להרכבת הממשלה, ומשכך גם לכהן כראש ממשלה.

לגבי חברי כנסת קיים הסדר השעיה. ח"כ מושעה מרגע שנמצא אשם בעבירה שנקבע שיש עימה קלון ועד להכרעה סופית בעניינו. אם נמצא אשם בפסק דין סופי נפסקת חברותו בכנסת. לגבי שר – אם בית המשפט שהרשיע אותו קבע שיש בעבירה קלון, נפסקת כהונתו. כלומר, גם אם יערער על הרשעתו, הוא לא יכול להמשיך לכהן. וראש ממשלה – הוא יכול להמשיך לכהן אחרי שנמצא אשם, אלא אם הכנסת מחליטה להעבירו מתפקידו ברוב חבריה. רק פסק דין סופי מביא לפקיעת כהונתו. כלומר, מה שאסור לח"כ ולשר, מותר לראש ממשלה.

החוק לא יכול לצייר את כל התסריטים. וכפי שאנחנו חווים עכשיו, החוקים בישראל הם כחומר ביד הרוב המקרי היוצר אותם. לכן, כשכולם הופכים לפתע למשפטנים המדקדקים בהוראות החוק, צריך להתחיל להיות מודאגים. החוק הוא לא חזות הכל בדמוקרטיה. הנסיגה הדמוקרטית באה לידי ביטוי לא רק בחקיקה גלויה, אלא בשחיקה סמויה גוברת של נורמות בלתי כתובות.