ההשלכות השליליות של ממשלת נתניהו הקיצונית
ההתפתחויות הדרמטיות בישראל מאז כינונה של ממשלת נתניהו מותירות את הקהילה הבינלאומית, והאזורית כאחד, פעורי פה ומבולבלים. רבים תוהים לאן מועדות פניה של ישראל, ועד כמה השינויים בחברה הישראלית, אולם בעיקר הרכבה החריג של הממשלה הנוכחית, מצביעים על שינוי כיוון חד ומסוכן.
במדינות המערב, התמיהה והבלבול ברורים, בעיקר אולי לנוכח העובדה שרה"מ הנוכחי, נתניהו, מוכר להם היטב. למרות חילוקי דעות מדיניים עימו, בעיקר סביב הסכסוך הישראלי – פלסטיני, לא כך היה הדבר בהקשר הדמוקרטי-פלורליסטי. בעת הזאת, הפחת הדמוקרטי, והמחלוקת סביב הסכסוך הפלסטיני, חוברים יחדיו למצב מדיני, שלא היה בעבר כמותו.
התמונה מבלבלת בעיקר לנוכח העובדה שמרבית הממשלים במערב, מקפידים ככלל להימנע מביקורת ישירה. הם מבקשים לשמור על ערוצי תקשורת ועבודה פתוחים עם הממשלה בישראל, תוך תקווה שמה שמסתמן לא יקרום עור וגידים.
שתיקה (יחסית) זו, כולל של מדינות ערב, עלולה לקבל פרשנות שגויה בישראל. היא איננה מעידה על שוויון נפש, רחוק מכך. היא מעידה על דאגה ובלבול. בעולם הערבי היא מעידה על תהיה לאן מועדות פניה של ישראל, וכיצד זה עלול להשליך על מפגשי האינטרסים. המדינות הללו חוששות מההשלכות של המדיניות החדשה על הזירה הפלסטינית, וזליגתן לעבר הזירה הביתית שלהן. בראש ובראשונה מדובר על ירדן, שכבר משמיעה קולות בכיוון זה, ומצרים (שמתמודדת עם משבר כלכלי חמור ומדאיג). אף הקולות מסעודיה, בה נתניהו תולה תקוות לפריצת דרך עימה, מדגישות בימים האחרונים עד מאד את הזווית הפלסטינית. יש גם שיתהו, אף בנימה של סיפוק, במידת נכונותו של נאום "קורי העכביש" מבית מדרשו של מזכ"ל תנועת ההתקוממות חזבאללה משנת 2000, ביחס לאיתנותה של החברה בישראל.
האתגר הקבוע, העומד בבסיס בחינתן של התפתחויות מעין אלו, מתמקד בשאלה האסטרטגית: היכן עובר הקו, או נקודת המפנה, בין ישראל הנתפסת כחולקת אינטרסים משותפים עם המערב, לבין גלישתה לצד השני, למחנה הנגדי, הלאומני-פופוליסטי ואנטי דמוקרטי.
ישראל של השנים האחרונות מרבה להדגיש את מפגשי האינטרסים שהיא חולקת עם רבות ממדינות המערב. המחלוקת במכלול הפלסטיני נותרה כמות שהיא, אולם עומעמה לנוכח השינוי בסדרי העדיפויות באזור ומחוצה לו, כמו גם בשיתוק ובפיצול המאפיין את הזירה הפלסטינית (אמנם לא מעט עקב המדיניות הישראלית).
אולם כעת, התהיה והדאגה ביחס לשאלה לאן פונה ישראל מתמזגות עם הדאגה העמוקה סביב שאלת הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטינים, ומה שמסתמן כשינוי כיוון דרמטי מבחינתה של הממשלה החדשה. על רקע זה במיוחד אין להתייחס בקלות ראש להחלטתה של עצרת האו"ם לבקש חוות דעת מבית המשפט הבינלאומי לצדק בהאג ביחס לכיבוש הישראלי, אם קבוע או זמני הוא. לא מדובר בתהליך בו השינויים יתרחשו בן לילה, אולם בדיעבד אין לתמוה אם ההיסטוריה תצביע על צומת זו כנקודת מפנה.
שתיקתם של הממשלים במערב איננה מעידה על הסכמה, או אדישות, ביחס למה שמסתמן כפגיעה בערכים דמוקרטיים מרכזיים, אלא על זהירות ורצון לשמור על ערוצים פתוחים, דרכם ניתן יהיה אולי להשפיע על ישראל.
דרכם של סדקים, או שמא נאמר קורוזיה, שבתחילת הדרך הם קלים וזעירים, וקל לשגות בחומרת נזקיהם לטווח הזמן המתקדם, הבינוני והארוך. רק במבט בדיעבד, ניתן להבין את השלכותיהם, אולם אז כבר קצת מאוחר.
