לוין ורוטמן ילכו עם הראש בקיר

מזה חמישה שבועות מתנהל "מאבק מכונן, היסטורי, על דמותה של ישראל". כך רואים זאת מחוללי המהפכה המשטרית, יריב לוין, שמחה רוטמן, בצלאל סמוטריץ', פורום קהלת והמיליארדרים האמריקנים שמאחוריו ותומכיהם; כך רואים זאת שופטים בבית המשפט העליון בעבר ובהווה, בכירים ברשויות החוק בעבר ובהווה; כך רואים זאת מאות האלפים שהשתתפו עד היום בהפגנות המחאה.

לא סעיף זה או אחר קובע אלא המכלול. שני הצדדים מאמינים שלאחר שיאושרו החוקים שיכפיפו את מערכת המשפט לממשלה ייפרצו הסכרים. מה שהיה לא יהיה. בתוך שנים אחדות המציאות תשתנה, גם הערכים ישתנו - אחת ולתמיד. מכאן תחושת החירום בשני הצדדים. מכאן הסירוב להתפשר.

יש לציין כי לא כולם רואים את התהליך במונחים כל כך דרמטיים. יש במערכת הפוליטית מי שמעריך שבסוף הדרך ממתינה נוסחה שכולם יוכלו לחיות איתה. המהפכה של רוטמן-לוין תעבור בקריאה ראשונה בכנסת, ואחר כך ייפתח משא ומתן. הרצוג יתווך, והגרזן יוחלף בקוסמטיקה. זה המסר שעולה מהריאיון שהעניק נתניהו לרשת CNN ומהדברים שאמר לאנתוני בלינקן ולעמנואל מקרון: יהיה בסדר.

גם אם נתניהו מתכוון לזה, וספק אם הוא מתכוון, אין בהערכה הזאת היגיון פוליטי. אישור החוק יהיה הגשמת חלום חייהם של לוין ורוטמן. הם ילכו עם הראש בקיר. מאחוריהם יתייצבו ארבע סיעות בקואליציה, כל אחת וחשבונה וחשבון מנהיגיה, כל אחת ובוחריה: ציונות דתית, עוצמה יהודית, יהדות התורה וש"ס. נתניהו לא ישלוט בהן. גם היום הוא לא שולט. לוין הבטיח שיש לו, בביטוי שנשמע מפי גורם פוליטי, "כמה עיזים שאפשר להוציא אותן". זאת הפשרה שלו. במילים אחרות: הגרזן לא יוחלף בקוסמטיקה - הוא יבושם בה.

הכלכלה היא שחקן חשוב במאבק הזה. הישראלים, גם אלה שמשיבים בסקרים בחיוב על השאלה אם הם תומכים ברפורמה במערכת המשפט, לא מייחסים חשיבות עליונה לרפורמה הזאת. הביטחון האישי ויוקר המחיה מדאיגים אותם יותר. הם לא מבינים את הבהילות. הם לא ששים לשלם את המחיר.

לפני שבועות אחדים, דמות בכירה בתעשיית ההייטק אמרה עוד לפני שהיזם תום ליבנה הודיע שהחליט להוציא את כספו ואת משפחתו מישראל- שיום אחד יחליטו מאות אלפי ישראלים לפדות את קרנות ההשתלמות שלהם. מה זה יעשה לכלכלה, מה זה יעשה לדירוג. הנזקים הכלכליים כבר כאן, בחוות הדעת של מחלקות המחקר בבנקים.

אין דרך לשכנע את לוין ורוטמן לסגת לאחור: ההסתערות על מערכת המשפט, בכל מחיר, היא משימת חייהם. אחראי מי שנתן בידיהם את הכוח. בעבר, כאשר ממשלות נקלעו למצבים קיצוניים, היו קמים אנשים בתוך מפלגת השלטון ואומרים די, חייבים להרגיע. כך קמו בישראל ועדות חקירה וועדות בדיקה וועדות ציבוריות. מה שלא עשה השכל עשה הזמן.

בינתיים זה לא קורה. שרים בליכוד, שמשמיעים את דאגתם בשיחות פרטיות, פוחדים להשמיע את קולם בגלוי. הם נמוכים מעשב. לכן אין מנוס מהמשך המחאה, בכל הכוח. אין הרבה זמן. הדמוקרטיה כבדת רגליים, ומולה, נחושים כתמיד, דורסניים יותר מתמיד, לוין ורוטמן.