על חברי הליכוד להתעורר
כל קריאה להדחת בנימין נתניהו מביאה לחיזוקו כי בניגוד לשיטת הפעולה של השמאל הישראלי, בימין מכבסים את הכביסה המלוכלכת בבית.
כל קריאה להדחת בנימין נתניהו מביאה לחיזוקו כי בניגוד לשיטת הפעולה של השמאל הישראלי, בימין מכבסים את הכביסה המלוכלכת בבית. מגיע רגע בחייה של מפלגה שבו היא צריכה לשים את טובתה וטובת החברה לפני טובת המנהיג. למשל, כשהמנהיג האמור בוחר לשים את טובתו האישית, באופן שיטתי, לפני טובת המפלגה, ולגרור אותה, שבוע אחר שבוע, לעבר מצולות אלקטורליים.
להדחות שמרניות מסוג זה יש תקדימים. זה קרה למשל למרגרט תאצ'ר – "קוסמת" שלידה נתניהו הוא ארנב כובע. אחרי 11 שנים בראשות ממשלת בריטניה, שלוש שנים אחרי שזכתה לקדנציה שלישית כיו"ר המפלגה השמרנית. כמו אז, כמו היום, האחיזה השמרנית האיתנה בשלטון נשחקה שלא לצורך בגלל מדיניות פנים דורסנית מדי, אטומה לרחשי הלב של הרחוב, וששווקה לציבור - בלי כל סיבה נראית לעין - בטון יהיר, אדיש ומלא בוז. תאצ'ר עוררה פחד וחיוורון בתוך המפלגה עד ששמרן שאיש איננו זוכר היום, מייקל הסלטיין, הכריז על מרד שבסופו הקריאה תאצ'ר, בדמעות, מכתב התפטרות מול הכניסה לדאונינג 10. המסר שהונח על שולחנה על ידי קברניטי המפלגה השמרנית, בפגישות אחד על אחד, היה ברור ועקבי: המפלגה יותר חשובה ממך.
זה קרה במובן מסוים גם לריצ'רד ניקסון, שאיבד את אמון מפלגתו באחת אחרי "טבח יום השבת". כמו תאצ'ר, כמו נתניהו, גם סגנונו הלוחמני והמתקרבן שלא לצורך של ניקסון שחק אט אט את אהדת הציבור מימין.
נהוג להניח שהימין הישראלי, בניגוד לבריטי או האמריקני, לא מדיח מנהיגים מכהנים. אבל, מעשית נתניהו הוא כבר לא מנהיג הליכוד. הוא בפועל נציג הציונות הדתית והמפלגות החרדיות בראשות הממשלה. בין משנת הליכוד לבין משנת הממשלה הנוכחית יש קשר רופף בלבד ובכירי המפלגה יודעים זאת. סביר שגם נתניהו יודע זאת.
זאת ועוד: על פי הסקרים האחרונים לא רק ש"המחנה הממלכתי" ובני גנץ שואבים את המנדטים של הליכוד כמו גרגירי סוכר מבעד קשית, סקרים אחרים, אמנם בני שבוע, הצביעו על כך שהליכוד בראשות יריב לוין היא המפלגה הגדולה בישראל, מה שמרמז על כך שהמותג הקרוי ליכוד עמיד יותר וחזק יותר מהמותג נתניהו.
והנה הנימוק המנצח: נתניהו, בתוך תוכו, ובמנותק מהמשפט שלו, הוא לא מעריץ נלהב של תוכנית לוין-רוטמן. היא מבחינתו שוחד לבייס, סוג של דיר באלאק לבית המשפט שדן בעניינו, ובעיקר מהלך שבסופו היו בני גנץ ויאיר לפיד אמורים לשבת תחתיו כדי להציל את ישראל מהבן גבירים. אם החלשת בית המשפט היא אכן הסוגייה הפוליטית החשובה ביותר בעיני התנועה הליברלית ומצביעיה, אזי נתניהו לא ראוי לעמוד בראשה.
במוקדם או במאוחר, ככל שתישחק התמיכה הציבורית בליכוד על חשבון הסכנה הגוברת של ממשלה בראשות גנץ, ימצאו עצמם מנהיגי הימין הבאים – יולי אדלשטיין, ישראל כץ, ניר ברקת, אמיר אוחנה - בנעליהם של המודל הבריטי והאמריקני. אם טובת הימין חשובה להם מטובתו של נתניהו, בשיחות אישיות מאחורי הדלת הסגורה הם יגידו לו שהגיעה העת. המסוק מחכה.
