כשהכאוס הוא תוכנית עבודה
ספירת המלאי של אירועי היממה האחרונה מלמדים עד כמה הממשלה של נתניהו היא אולי המופע הכי הגדול בעיר, אבל אין דבר בינה ובין משילות או הנהגה.
ספירת המלאי של אירועי היממה האחרונה מלמדים עד כמה הממשלה של נתניהו היא אולי המופע הכי הגדול בעיר, אבל אין דבר בינה ובין משילות או הנהגה. ארבעה יהודים נהרגו ביום שלישי בצומת עלי אחרי התקיפה של צבא בג'נין, וביום (רביעי) התרחשו הפגנות ענק של דרוזים ברמת הגולן שכללו ירי מנשק חי וניסיון השתלטות על תחנת משטרה. בינתיים התברר שחיזבאללה הקים מאחזים של חמושים בתוך שטחי ישראל, אבל הצבא מחכה בכלל לפתרון מדיני, ומאות מתנחלים פשטו על הכפר תורמוס עיא והציתו עשרות בתים ורכבים של פלסטינים. איש לא נעצר.
בין לבין יש את החיים עצמם: שר האוצר בצלאל סמוטריץ' שאומר בראיון שבעצם צריך להתנתק מהברומטר של שער הדולר, שר חינוך שמדווח ששנת הלימודים הבאה בתיכונים ככל הנראה תיפתח בשביתה ארוכה לאחר שהתלמידים נאלצו כבר עכשיו להיפרד ממוריהם ללא תעודות, וחבר כנסת מיהדות התורה שמתראיין בפריים טיים ואומר שקהילת הלהט"ב יותר מסוכנת לישראל מחיזבאללה, חמאס ודאעש. ועוד לא התחילו אפילו למנות את מספר הנהרגים ברחובות במסגרת הפשע המשתולל או את מצוקת המנהלות שלא יודעות איך יפתחו שנת לימודים כשהמחסור במורים הופך לאקוטי.
ישראל מעולם לא הייתה מקום פשוט לניהול. כל הממשלות נאלצו להתמודד עם גלי פעולות קשים, עם יוקר מחיה ממאיר או עם אתגרים מורכבים חברתית. ההבדל בין הממשלה הנוכחית לכל אלו שבאו לפניה זו הגישה: במקום להתעסק ברצינות בבעיות האקוטיות, היא עסוקה בעיקר בלהטריל את אזרחיה. לספק אמירות פרובוקטיביות, לעקוץ, להשליך אחריות, להתבכיין, להתקרבן. התמונה הגדולה היא הכרחית – וכשמתבוננים בה ברור שבכל סעיף וסעיף זוכה הממשלה לציון נכשל מהדהד. לעומת זאת כשבוחנים את התנהלותם של חברי הקואליציה, אין אלא לשפשף עיניים ולתהות איך הידרדרו הישראלים למציאות כל כך מופרכת.
השר ל"ביטחון לאומי", הקיצוני איתמר בן גביר, שהקפיד להגיע לכל זירת פיגוע בימי הממשלה הקודמת בשביל לרקוד על הדם, לצרוח למצלמות ולחפש עימותים – נשאר בדיוק אותו דבר גם כשהאחריות במשמרת שלו. הפעם אין איזה נציג אופוזיציה שיבוא להתעמת איתו, אז הוא מסתפק בלהפגין כי מדירים אותו מדיונים רגישים ושלא משתפים אותו במשחק הביטחוני. באמת פלא למה מורשע בטרור הוא לא המוזמן הראשון לדיונים הללו.
השרה למשימות לאומיות אורית סטרוק מתראיינת ואומרת בלי למצמץ שהפיגוע בעלי לא באחריות הממשלה אלא באחריות שר המלחמה הקודם בני גנץ. היא מנערת את המנדט היחיד שיש לה – האחריות, כאילו מדובר בפירורים על מפה. כמובן ששום גינוי על הפרעות בכפר תורמוס עיא לא נשמע מכיוונה או מצד חבריה למפלגת "הציונות הדתית".
יו"ר הכנסת אמיר אוחנה הזמין אל המשכן את יהונתן אילון הירש, צעיר חרדי שהותקף באוטובוס אך ורק בגלל הכיפה שלראשו. אבל הסולידריות הזו נעלמה כשחברו לממשלה, ח"כ יצחק פינדרוס, השווה את כל חברי קהילת הלהט"ב לארגוני טרור רצחניים. בכל זאת – אפליה וגזענות כנגד חרדים בלבד תהיה בקרוב אסורה בחוק. אם יש בן אדם הומו או טרנסג'נדרית – זו הסתה ואלימות בעידוד הממשלה עצמה. גם כשיושב ראש הכנסת הוא הומו בעצמו.
אפשר לחיות במערב פרוע, שבו יורים בנשק בהפגנות בצפון, שורפים בתים בגדה המערבית, מחסלים אזרחים ברחוב או מבקשים מתושבים לשאת נשק כי הממשלה לא יכולה להגן עליהם מפני מפגעים. אבל לפחות בואו נודה שהכאוס הזה זו תוכנית העבודה. בשביל שהממשלה כל כך מתוסבכת תצליח לתפקד, היא חייבת ממשלה שלוקחת את אזרחיה, כל אזרחיה, ברצינות. ממשלה שמייצרת אמון – ומתוך כך ינבעו גם שיתוף פעולה וציות לחוק. ממשלה שלא מעלימה עין, שלא בזה לדרגים המקצועיים ולא מסתפקת רק בתירוצים והצהרות. משילות זו לא סיסמה שכל כוחה בהפגנת כוח טווסית, זו משימה הרבה יותר עדינה ומורכבת. משימה שגדולה על הממשלה הזו באלף מידות.
