עילת ההחרבה ועוד רבבה
מאז שעבר החוק לביטול עילת הסבירות, ובצל הכאוס שנגרם בעקבותיו, מתמודדת הממשלה של נתניהו עם שאלות רבות מהעולם - וגם עם לחץ לחזור לשיחות ולחתור להסכמות רחבות - כולל כאלה שנוגעות לחוק שכבר עבר.
מאז שעבר החוק לביטול עילת הסבירות, ובצל הכאוס שנגרם בעקבותיו, מתמודדת הממשלה של נתניהו עם שאלות רבות מהעולם - וגם עם לחץ לחזור לשיחות ולחתור להסכמות רחבות - כולל כאלה שנוגעות לחוק שכבר עבר.
ראשית, הלחץ הפנימי: נשיא ישראל יצחק הרצוג הוביל בשבועות האחרונים, באמצעות נציגו עובד יחזקאל, שיחות קדחתניות להסדרת סוגיית עילת הסבירות מול שני גורמים המקורבים לבנימין נתניהו: השר רון דרמר, ועורך הדין מיכאל ראבילו. ביום ראשון האחרון, לפני ההצבעה הדרמטית בכנסת, הצליחו הצדדים להגיע לנוסח מוסכם - והתחושה של הרצוג ואנשיו הייתה שהקואליציה יכולה לחיות איתו, אלא שאז נטרפו הקלפים.
הנחת העבודה הייתה שאם מעבירים את עילת הסבירות בהסכמה, תיווצר תקופת זמן ממושכת של חזרה לחדר המשא ומתן בבית הרצוג, בלי צעדים צד-צדדיים. אלא שביום ראשון הקואליציה הציבה את הדד-ליין למו"מ עד ל-31 בדצמבר, דהיינו כחמישה חודשים. המשמעות הייתה שנכנסים לשיחות של כמה חודשים, שאם ייכשלו שר המשפטים יריב לוין יביא לאישור את שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. נתניהו, בהצהרתו אחרי החקיקה, היה אפילו "קמצן" עוד יותר ודיבר על נובמבר - דהיינו שלושה-ארבעה חודשים בלבד.
האופוזיציה סירבה בתוקף לתנאים הללו, והתעקשה על הקפאה של 15 חודשים. לדבריה, דחיית החקיקה עד דצמבר היא אקדח לרקה ומסר שהקואליציה נותנת תקופת זמן קצובה שבמהלכה אם האופוזיציה לא תיישר איתה קו – היא תחזור לחקיקה חד-צדדית. התחושה של גורמים שמעורבים בשיחות הייתה שגורמים קיצוניים בממשלה, ובראשם יריב לוין, הכשילו את המו"מ מסיבות פוליטיות.
העברת החקיקה באופן חד-צדדי יצרה פלונטר, והעבירה את הכדור למגרשה של הקואליציה. הממשלה של נתניהו תצטרך לקבל החלטה אם היא ממשיכה בחוקים חד-צדדיים על אף שמדובר בשינויים משטריים מהותיים, שבדמוקרטיות נהוג לחוקק בהסכמה רחבה, או בוחרת לייצר תשתית שאומרת שמכאן והלאה כל החקיקה תהיה רק בהסכמה - כולל בנוגע לעילת הסבירות, על אף שהחוק עבר.
מקורות שמעורים בשיחות שניהל הרצוג אומרים שלאורך כל הדרך, החל מחודש ינואר, הצליחו בחסות בית הרצוג דווקא להגיע להבנות בנושאים של תוכן - כגון ההבנות בין יחזקאל לראבילו על עילת הסבירות. ההצהרה של הרצוג אתמול בעצם העבירה את המסר הבא לנתניהו: הפה שאסר הוא הפה שהתיר. במילים אחרות, מי שיצר את הפלונטר הזה הוא זה שצריך עכשיו להתיר את הקשר.
הקואליציה צריכה להבין מה ההשלכות הקשות של החקיקה החד-צדדית על ישראל, בזמן שנראה שכל החזיתות בסכנה: הכלכלית (דירוג האשראי של ישראל עלול לרדת), המדינית והחוסן הפנימי (האזהרות מאי כשירות של הצבא). מהרגע שהחקיקה החד-צדדית עברה, הסכנות אמיתיות ומתממשות: הן כבר לא תיאורטיות. ולכן, אם הקואליציה רוצה לחזור להידברות, קודם כל היא צריכה לקבל החלטה שהיא חוזרת למנגנון שכל כולו בהסכמה מלאה על כל הנושאים שעומדים על הפרק.
בית הרצוג היה עד כה המקום שבו טמון הסיכוי היחיד להגיע להסדרה כדי למנוע מישראל הידרדרות, אבל בסופו של דבר האחריות היא על הקואליציה. אחרי החקיקה החד-צדדית כללי המשחק השתנו, וכעת הרצוג חושב שכדי לעצור את הכאוס ולמנוע חורבן, נתניהו צריך להחליט לאן הוא הולך מהמדרון החלקלק הזה.
