בחינה עצמית

החלטת ועדת השחרורים בעניין משה קצב, שלא להיעתר לבקשתו לקצר את מאסרו, משקפת את עקרון השוויון בפני החוק ואת ההקפדה על כך שתהליך השיקום של אסיר השואף להשתחרר יתחיל בכלא.

הנוהל הוא, שתהליך השיקום מתחיל בעת המאסר ועשוי להימשך מחוץ לבית הסוהר, לאחר קיצור העונש והשחרור, וביחס לעברייני מין לא ניתן להתחיל בתהליך בלי לקיחת אחריות — מה שקצב נמנע לעשות עד כה.

בית המשפט העליון קבע בעבר, כי קיצור עונש מאסר איננו בבחינת זכות המוקנית לאסיר; זוהי פריווילגיה, הניתנת על פי שיקול דעת של הרשות. לפיכך ההחלטה לדרוש מקצב להתחיל בתהליך שיקום, כתנאי לבחינת שחרורו, היא מוצדקת וראויה.

ההחלטה מאזנת כראוי בין ההיבטים העקרוניים ובין שיקולי הצדק הפרטניים הנוגעים לקצב. הוועדה הקפידה לשמור על עקרון השוויון בפני החוק ולא לתת לקצב זכות יתר, אך לא החמירה אתו שלא לצורך. ההחלטה סללה את הדרך לשחרור מוקדם שלו בעוד כחצי שנה, בדיון בעניינו שיתקיים בפברואר 2017, אם יתחיל בתהליך שיקום ויראה התקדמות בכל הקשור להכרה בשגיאותיו. בהקשר זה ציינה הוועדה, כי התרשמה משינוי מזערי שחל בעמדת קצב, הכופר באשמתו עדיין, אך התחיל בתהליך של בחינה עצמית והכרה בשגיאותיו, גם אם לא בלקיחת אחריות לפגיעה בקורבנותיו.

העניין היחיד הראוי לשינוי לקראת ההתכנסות הבאה של הוועדה הוא הסרת שיקולי "אמון הציבור" בשאלת קיצור עונש המאסר של קצב, שיקולים שוועדת השחרורים כללה בנימוקיה בהחלטתה הקודמת ונותרו בתוקפם גם בהחלטתה הנוכחית. במכלול השיקולים לשחרור אסיר — ואפילו הורשע בתיק בעל פרופיל ציבורי גבוה — אין מקום לשיקול כזה. הקריטריונים לשחרור הנהוגים ביחס לאסירים אחרים צריכים לחול גם על קצב.

גם אם הנשיא השמיני של ישראל ישוחרר בסופו של דבר ממאסרו בעוד חודשים אחדים, המסר הציבורי העולה מפרשת קצב הוא ברור:צריך שהכל יהיו שווים בפני החוק.