יום השנה ה- 41 של לטבח בסברה ושתילה- אות קלון נצחי על מצחה של ישראל
ביום השנה ה-41 לטבח הישראלי בסברה ושתילה, עדיין נמשכת התמיכה המערבית במיוחד האמריקנית בכיבוש הישראלי.
ביום השנה ה-41 לטבח הישראלי בסברה ושתילה, עדיין נמשכת התמיכה המערבית במיוחד האמריקנית בכיבוש הישראלי.
ב- 16 בספטמבר בשנת 1982 צבא הכיבוש הישראלי שפלש לבירה הלבנונית ביירות ביצע טבח אכזרי ואלים ביותר של המאה ה-20 נגד הפליטים הפלסטינים במחנות סברה ושתילה. בטבח הזה שבוצע בהוראת ראש הממשלה לשעבר של ישראל אריאל שרון במשך שלוש ימים (16,17,18 בספטמבר) נרצחו יותר מ-3 אלפים פלסטינים ששהו במחנה סברה ושתילה כולל נשים, ילדים וזקנים. דאז הוכרז על 3500 עד 5000 הרוגים, מקרב האוכלוסיה של המחנה שמנתה 20 אלף.
הטבח של סברה ושתילה בוצע נגד הפלסטינים שעמדו שלושה חודשים במצור של מכונת הרצח של ישראל על אף שהקהילה הבינלאומית ערבה שאחרי יציאת ארגוני ההתקוממות מביירות, תגן על תושבי המחנה. אך המדינות שהבטיחו את התמיכה וההגנה לא קיימו את ההבטחה שלהן ונטשו את התושבים לגורלם מול הרוצחים הישראלים.
נקודה חשובה היא, שמועצת הביטחון של האו"ם תיארה את מה שקרה בסברה ושתילה כ"רצח עם נגד פלסטינים" וגינתה אותו. מועצת הביטחון ביקשה מישראל להוציא את כוחותיה בלי תנאים מוקדמים מלבנון, אך ישראל המשיכה לטבוח בפלסטינים החפים מפשע. גם היום אחרי 41 שנים על הטבח, ישראל ממשיכה במדיניות האכזרית שלה נגד הפלסטינים, אך מועצת הביטחון של האו"ם והמעצמות המערביות אפילו לא מגנות אותה מילולית.
המדיניות של ישראל נגד הפלסטינים עברה הקצנה מיוחדת שמתבטאת במינוי השר הקיצוני איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. הראשון מתכוון להפריד בין היהודים לבין הפלסטינים בגדה המערבית והשני מתכוון להחרים את התקציב שלהם בתוך הקו הירוק.
ביום השנה לרצח האכזרי של ישראל צריך לומר כי הרצח יישאר, אות קלון, במצחה של ישראל והתומכות בה. הטבח, בסברה ושתילה, הוא רק דוגמה אחת מהתנהגות מכונת הטרור של ישראל שפועלת תמיד נגד האזרחים הפלסטינים כולל ילדים, נשים וזקנים חפים מפשע. משום שהפשע ממשיך זה כמה עשורים בתמיכתן של ארה"ב ואירופה. התגובה של הקהילה הבינלאומית מול הפשע של סברה ושתילה, נשאה בחובה מסרים מנוגדים. מצד אחד, הראה לכובשים הישראלים שלא אחר מגינוי מילולי מחקה להם בהישנות רצחים דומים. ומצד שני, הוכיח לפלסטינים כי רק הם מסוגלים להציל את עצמם מהכיבוש. הם חוו על בשרם כי הסתמכות על המוסדות הבינלאומיים והאזוריים, לא תביא להם ביטחון. לאור הלקח הזה הפלסטינים בגדה המערבית ממשיכים בהתקוממות שלהם עד כדי כך שישראל מודאגת ממנה. אך באותו הזמן, היא לא יכולה לפלוש באור יום, לכן עושה פלישות ליליות לערים השונות בגדה ומשוכנעת כי אם תהיה התלקחות בג'נין, היא תתפשט לכל הגדה המערבית.
