לפי נתניהו: השמאלנים אינם יהודים!

אירועי יום כיפור האחרון סביב התפילה בהפרדה במרחב הציבורי בתל אביב הציתו מחדש את האש בין המחנות המתגבשים והמתחדדים בעשרת החודשים האחרונים בפרט, ובעשורים האחרונים בכלל. עד עתה התנהלה המהומה בעיקר סביב המהפכה המשפטית, אחר כך היא עברה לסוגיית הפטור מגיוס, ועכשיו – מלחמת דת.

בתזמון מושלם וצפוי זינקו פוליטיקאים משני צידי המתרס על הגלגל בדרך לעוד סיבוב תקשורתי. היו גם מי שניסו להתהלך בין הטיפות - לומר הרבה בלי להגיד כלום. אלה וגם אלה לא תרמו ולא יתרמו דבר להרגעת הרוחות בישראל. אירועי כיפור – הכי קרובים למלחמת אחים מהסוג המדובר בחודשים האחרונים, כאלה שאילו התרחשו לפני כמה שנים כנראה היו מסתיימים בחילופי דברים הדדיים וחזרה לשגרה - הגיעו הפעם לאלימות של ממש, לעירוב משטרה ולפרופיל גבוה כמו כל אירוע אחר עם גוון אקטואלי ורקע נפיץ.

עם צאת יום הכיפורים והזרמת התמונות ממרכז תל אביב, הפליגו ותיקי המערכת הפוליטית אחורה בזמן לשנות ה-90, אז ניווט בנימין נתניהו את האסטרטגיה הפוליטית שלו לפי המצפן ארתור פינקלשטיין Arthur Finkelstein. ההנחיה שנתן לו אז יועץ הבחירות האמריקני, שלפיה יש לייצר קו שבר מטאפורי בין "ישראלים" לבין "יהודים", הפכה למפת הדרכים שמעצבת את ישראל ב-2023.

מה שהחל ב"ביבי טוב ליהודים" והמשיך עם "הם שכחו מה זה להיות יהודים", הושלם ביום (שני) עם ציוץ חריף של נתניהו שפירש את האירוע כך ששמאלנים תוקפים יהודים. מכך משתמע - השמאל אינו יהודי.

ייתכן שהיה בכך ליבוי אש מכוון כדי להסיט את הקשב הציבורי מהחשיפה הלא נעימה נגדו בתקשורת הצרפתית, אבל זה הרבה מעבר. מדובר בקו עדכני, משודרג, שבאופן מוסווה כופה על כל אחד ואחת להתייצב באחד המחנות. זו גם הסיבה שהפורום החילוני ודומיו הם מתנה אל עבור נתניהו. מדוע? כי גם אדם ימני שאינו מרוצה מהכיוונים שאליהם הולכת הממשלה, אבל הוא מסורתי מבית אבא או מביתו שלו, נותר חסר ברירה אלא להתייצב לימין "המחנה היהודי".

בהקשר זה מובנת תגובתו של גדעון סער, שניסה לשבור את המשוואה ולהפריע לחלוקה המסורתית של "יהודים" לנתניהו ו"ישראלים" לאופוזיציה. ההודעה שלו אתמול, שבמסגרתה תקף את יאיר לפיד, ואמר כי הוא ונתניהו מפלגים את הציבור, פותחת אמנם פער מסוים בינו לבין האגף המיליטנטי במחאה, אבל מייצרת ניצוצות של בידול עבור אופציות פוליטיות מעניינות בהמשך.