הבוץ העזתי

הנקמה היא לא תוכנית עבודה. זה לא פופולרי להזהיר מפני פעולה קרקעית נרחבת בעזה, ודאי לא כשחיילי ישראל מתאמנים ונערכים בשטחי כינוס לקראת כיבוש צפון הרצועה, אבל אין מנוס מלהודות, שאת חמאס לא ניתן לחסל.

קריאות הרהב על מיטוט וניתוץ שלטון התנועה, על שבירת העצמות של פעיליו, כל ה"ננצח ונשמיד", הן המשך ההיבריס שישראל לא מצליחה להשתחרר ממנו מאז מלחמת 1967. את חמאס בעזה לא ניתן לעקור מן השורש. חמאס זה רעיון וגם תנועה שנתמכים על ידי רבים מהפלסטינים בעזה (ולא רק), ויש בידיו יכולות להשליט את מרותו ברצועה.

התוצאה של כניסה קרקעית רחבת היקף תהיה בסבירות גבוהה מספר נפגעים גדול מאוד בקרב חיילי ישראל, כמו גם מעין-נכבה נוספת, שתכלול פגיעה במספר אדיר של פלסטינים והעתקת האחרים מצפון הרצועה, כפי שכבר קורה, ומשם קצרה הדרך להתבוססות ארוכת שנים בבוץ העזתי כאשר אין בעצם למי למסור את המפתחות.

את כל הפתרונות הללו כבר הישראלים ניסיו בעבר, בלבנון ובזירות האחרות. כניסה קרקעית תביא לגל מוגבר של שנאה והתנגדות של העולם הערבי, המוסלמי ובעצם של העולם כולו. וזה לפני שדיברנו על מלחמה שעלולה לפרוץ עם חיזבאללה, על התגברות הפעולות בגדה המערבית ובסוף אולי גם של הפלסטינים אזרחי ישראל. ומה תעשה איראן? ומה יעלה בגורל הסכמי השלום, הנורמליזציה ויחסים אחרים שיש לנו מדינות המזרח התיכון?

והנוכחת-נפקדת בשיח הישראל - הסוגייה המוסרית. בלתי אפשרי להתעלם לחלוטין מהפגיעה באזרחים הפלסטינים, קל וחומר כשכניסה קרקעית תחמיר את הבעיה ההומניטרית לממדים שאסור לאפשר.

פתרון קל לבעיות הללו אין, אבל יש חלופה שעליה מצביעים בימים האחרונים לא מעט מדינאים ואנשי צבא בדימוס, ועלתה על פי דיווחים בפגישה השבוע בין בנימין נתניהו לבין אלוף (מיל') יצחק בריק. לפיה, אפשר להמשיך להילחם בחמאס בעזה באמצעים אחרים ומבחוץ, בלי כניסה קרקעית.

ממילא מעריכים שכניסה קרקעית תפתח מערכה שתימשך חודשים ארוכים, אז עדיף שהיא תתנהל בקצב ובמקום שישראל תקבע, תוך ניסיון להחזיר את המשק לפעולה. בתקופה זו ישראל אכן תספוג ירי תלול מסלול מהרצועה, אבל הוא ישבש את החיים פחות מאשר ההתפתחויות השונות בעקבות כניסה קרקעית. עדיין ישראל תצטרך להתמודד במקביל עם הסוגייה הקשה של שחרור החטופים, ואכן לא תהיה כאן תמונת ניצחון בשביל ישראל. וזה המצב.