כשהחמאה מתמוססת על ראש גיבורי המחדל

מאז 7 באוקטובר הולך צחי הנגבי כשקילו חמאה יושב לו על הראש. על חלקו באחריות לקונספציה הוא הודה בחצי פה, אבל עד היום הוא לא הסביר איך הרשה לעצמו לצפצף על החובות שמטיל עליו, כראש "המטה לביטחון 'לאומי'", חוק "המטה לביטחון לאומי" - חוק שהוא עצמו העביר בכנסת. לא בדק, לא כינס, לא פעל - זה מה שקורה כשממנים פוליטיקאי לתפקיד ביטחוני.

הנגבי ממשיך בשלו, הוא ממשיך לפטפט את יוהרתו בכל ערוץ אפשרי. באחרונה התראיין וכשנשאל מה יעשו מקבלי ההחלטות אם יידעו את מיקומו של יחיא סינוואר ויידעו שהוא מקיף את עצמו באסירים כמגן חי, השיב: "זאת דילמה קשה".

תשובה מטומטמת. ראשית, אין דילמה: הוא היה צריך לומר כי חייו של אזרח שהופקר שווים יותר ממותו של כול איש אחר, יהיה חשוב ככל שיהיה; שנית, החלטה כזאת איננה בתחום האחריות או ההבנה של ראש המל"ל; שלישית, רק אדם קשה לב בוחר לצער עוד, לחינם, את משפחות האסירים, שחיות זה חודשיים בחרדה תהומית. רביעית, רק פתי משיב לשאלות היפותטיות. הייתה לו עוד נפילה: הוא איים על חסן נסראללה בפעולה צבאית כאשר המאמצים של הקבינט מושקעים בניסיון להגיע להסדר שיחסוך את הצורך בפעולה כזאת. מה שטוב לנאומים במרכז הליכוד לא טוב לאוכלוסיה שנמצאת במלחמה.

החמאה לא יושבת רק על ראשו של הנגבי. היא יושבת על ראש כל מי שאירוע 7 באוקטובר היה במשמרת שלו, ממפקד האוגדה עד ראש הממשלה. עיקר האחריות נופל על צמרת הצבא: אנשים שאחראים לאסון בממדים היסטוריים.

ראש אמ"ן אהרון חליוה סופג זה שבועות את עיקר האש. לא הניחו לו גם לאחר שקיבל על עצמו אחריות. שרים בקבינט משמיעים שהוא מתקשה לספוג את מטחי הביקורת. הוא מכונס בעצמו בדיונים, אמר שר אחד. כבוי. הוא היה נוהג בחוכמה אילו היה מודיע עכשיו שבכוונתו להתפטר מתפקידו בתום השלב הנוכחי במלחמה. ההודעה הייתה מנטרלת את הרעל שנשפך עליו ברשתות ומעקרת את האינטרס הפוליטי בהתמקדות בו.

היא גם הייתה מבהירה לאחרים בין מקבלי ההחלטות שזמנם קצוב. הכול ייבדק, זאת התשובה שנותנים כולם. אכן, יש מה לבדוק בהתנהלות הדרג הפוליטי והצבאי, אבל את ממדי הנזק לא צריך לבדוק: הם ידועים לכל ילד. די בנזק כדי לשלוח אותם הביתה. יש בעיה בניהול מלחמה בידי אלה שאחראים למחדליה. יש להעריך כי הראש שלהם לא נקי.

המלחמה בשטח, מול מעוזי חמאס בחאן יונס ומול גדודי ההתקוממות שבצפון הרצועה קשה מאוד. בשוליה מתקיימת מערכה פסיכולוגית מול קהלים שונים: אחת, מול הזרוע הצבאית של תנועת חמאס; שתיים, מול האוכלוסייה בעזה; שלוש, מול הציבור בישראל; ארבע, מול משפחות האסירים; חמש, מול הממשל ודעת הקהל האמריקנית.

כאשר מופצות תמונות של מאות גברים עזתים מובלים בשג'אעיה החרבה כשרק תחתונים לגופם מעוללות בתקשורת העולמית פיגוע הסברתי: בצבא ישראל יודעים זאת, אבל לא יודעים לתקן.

כאשר מופץ סרטון של כיכר פלסטין החפורה, עם חנוכייה ודגל ישראל במרכזה, יש ישראלים שטועים לראות בו תמונת ניצחון. אם בעוד כמה חודשים דגל ישראל ימשיך להתנופף מעל כיכר פלסטין בעזה הישראלים יהיו תקועים בצרה גדולה.