הישראלים ישלמו בפרטיות שלהם על הכישלון ב-7 באוקטובר
אחרי שראש הממשלה והשב"כ נכשלו בהערכה נכונה על מה שמתרחש ברצועת עזה, הם רוצים לפצות על הכישלון בחיזוק היכולות והסמכויות שלהם דווקא על חשבון אזרחי ישראל. כאילו התושבים הישראלים הם אשמים לכישלון המודיעיני של ישראל בעזה.
אחרי שראש הממשלה והשב"כ נכשלו בהערכה נכונה על מה שמתרחש ברצועת עזה, הם רוצים לפצות על הכישלון בחיזוק היכולות והסמכויות שלהם דווקא על חשבון אזרחי ישראל. כאילו התושבים הישראלים הם אשמים לכישלון המודיעיני של ישראל בעזה.
אולי נתניהו רוצה לנצל את התקופה המתוחה כדי לבסס את המעמד שלו ולאפשר תשתית חוקית להשגחה ופיקוח על האופוזיציה וכל המתנגדים של הממשלה הימנית הנוכחית.
בכל פנים, עובר בכנסת הישראלי בימים אלה תהליך אישור של חוקים שנותנים סמכויות יוצאות דופן לראש הממשלה בנימין נתניהו ולשב"כ על המידע הפרטי של הישראלים. מזה הזהירו מעטים כולל ד"ר אבנר ברנע בכיר לשעבר בשב"כ שיודע הרבה יותר מאיש רגיל מן השורה.
לפי אבנר, תשומת לבו של שב"כ, נתונה לא לתיקון הטעויות שלו שהובילו לכישלון 7 באוקטובר אלא להרחבה מפוקפקת של סמכויות הארגון.
החקיקה החדשה תאפשר לכרסם באופן משמעותי בפרטיות של אזרחי ישראל באמצעות גישה גורפת למאגרי מידע ואישור לבצע חיפוש סמוי במחשבים וטלפונים ללא הסכמת בעליהם. כל זאת באישור ראש הממשלה בלבד, ללא כל פיקוח של בתי המשפט או הכנסת.
לפי אבנר, ישראל היא "הדמוקרטיה" היחידה שבה ראש הממשלה הוא השר הממונה ישירות ובלעדית על שני הארגונים החשאיים החשובים: מודיעין הפנים (שב"כ) ומודיעין החוץ (המוסד). זה מעורר דאגה משום שבידי ראש הממשלה נמצאת היכולת להפעיל את הכוח הזה לצרכים אישיים החשובים לו.
פעילות שב"כ כאמור הוסדרה בחוק ב-2002 כאשר תשומת הלב הציבורית הייתה נתונה למלחמה. החוק לא נידון לעומק ולראש שב"כ נשארה עוצמה רבה ללא סדרי בקרה וביקורת יעילים.
למשל, באקראי נודע מאז כי ברשות שב"כ מצוי אמצעי טכנולוגי אימתני המאפשר מעקב חשאי אחר כל תושב בישראל ("הכלי"), והפעלתו הניסיונית תוך פגיעה קשה בפרטיות אזרחי ישראל בוצעה פעמיים בעת משבר הקורונה תוך הסתרת המעשה.
אבנר שואל שתי שאלות חשובות ברקע החקיקה החדשה. האם סביר שראש הממשלה וראש שב"כ, שכשלו לחלוטין ב-7 באוקטובר, יקדמו הליכי חקיקה מעוררי מחלוקת אף שאיבדו את הלגיטימציה הציבורית ונראה כי זמנם בתפקידיהם קצוב, ודאי ראש שב"כ? וברור שהתשובה היא כן.
והשאלה השנייה: כיצד זה שדווקא מי שמתעקשים שלא זה הזמן לחקור את הכישלון המודיעיני, הצבאי והמדיני, מוצאים מקום לחקיקה דרסטית שיכולה לשנות סדרי חיים בישראל?
במקרה של "צורך דחוף" יוכל ראש שב"כ לקבל את הגישה הגורפת למאגרי מידע גם ללא היתר של ראש הממשלה ויהיה עליו לדווח על כך רק בדיעבד.
הצעת החוק מחריגה גישה ל"מידע בעל רגישות מיוחדת", אך קובעת שבנוגע למידע על אמונות פוליטיות ודתיות, וכן מידע על צנעת הפרט (כולל העדפות מיניות, יחסים עם בני משפחה והתנהגות ברשות היחיד) - ההחרגה לא תחול אם מדובר במידע ש"עלול לבסס חשש ממשי למעשים שלא כדין". ההחלטה תושאר בידי שב"כ בלבד ללא פיקוח של מערכת המשפט.
הצעת החוק מבקשת כאמור גם לתת לשב"כ אפשרות לבצע חיפוש סמוי "במחשב ובחומר מחשב למטרות מודיעין" שלא בנוכחות בעליו או בידיעתו, אם השתכנע שיש שם "מידע חיוני". גם סמכות זו תהיה באישור ראש הממשלה בלבד וללא חוות דעת של היועמ"ש. שוב, במקרים דחופים יוכל שב"כ להפעיל את הסמכות גם ללא אישור ראש הממשלה או פיקוח של בתי המשפט.
לדברי אבנר, בפועל, מדובר בהיתר "חוקי" להשתמש בתוכנות ריגול דוגמת "פגסוס", באישור ראש הממשלה בלבד.
בניגוד למשטרת ישראל, המחויבת באישור שופט מחוזי, בשב"כ די באישור ראש הממשלה כדי להאזין לאזרח. המשמעות היא שבידי ראש הממשלה המכהן יימצא המידע על כל אזרח המהווה יעד להאזנת סתר של שב"כ.
אף דמוקרטיה מערבית לא מאפשרת כוח בלתי מוגבל כזה לארגון מודיעין הפנים ובוודאי שלא משאירה אותו באופן בלעדי בידי העומד בראשה.
