קונספציית ההפקרה
"הקונספציה" שרק העצמת התוקפנות הצבאית הישראלית תביא לשחרור אסירים, קרסה. התפוצצה בפני הישראלים בטרגדיה איומה. הפרטים עושים אותה קשה עוד יותר לעיכול: הדגל הלבן שהניפו האסירים.
קריאות ה"הצילו", וכל מה שהיה אמור לסמן לחילי ישראל לנצור את האש. התברר שגם כשלאסירים קורה נס והם במרחק של מטרים לחזור, דינם נגזר. הוראות הפתיחה באש כבר נגוזו בעורף. למה שיהיו תקפות בשדה קרב שהוא תופת ארוך, מסוכן וקטלני? איך לא אומנו חיילי ישראל בקפידה לתרחיש כזה? ממה שוב הופתעו? מהעובדה שיש אסירים בשגא'עיה?
מה שזעקו משפחות האסירים ומה שידעו כולם, היה כתוב בכתובת אש: בכל יום שעובר מתים עוד אסירים. ממחלות ומפציעות; מאש כוחות ישראל שבאוויר וביבשה. הרי שוב ושוב נשאלה השאלה, שנתפסה מתריסה: האם הלחימה אינה מסכנת את חיי האסירים? שוב ושוב ניתנה הטענה המעורפלת שיש "מידע מודיעיני" ואמצעים עלומים נוספים שמונעים אפשרות כזאת "ככל האפשר". אלה לא היו דברי אמת, אבל מלחמות טיבן שהן מהסות קולות ספקניים. רק קול אחד הותר, והוא קולה של הקונספציה המדומה: ככל שיתגבר הלחץ הצבאי, כך "יתחנן" חמאס לשחרר עוד אסירים תמורת הפוגה נוספת. אולי זה עבד חלקית פעם אחת, מאז השתנתה המציאות, אבל קבינט המלחמה דבק בקונספציה כאילו הייתה איזו אמת קוסמית שאין בלתה. ממש כמו בקונספציית "חמאס מורתע".
מאז חילוצה של אורי מגידיש (בנימין נתניהו התייצב אז מיד מול המצלמות כדי לבשר על כך, הפעם ירד למחתרת) חזרו רק גופות. ההודעות שהן "חולצו" הן שפה מסולפת. אין השבת גופה כחילוץ אדם בחיים. כל דקה שעוברת, יש פחות מהם.
אין זו אמת שחילוץ האסירים עומד בראש מטרות המלחמה. לו הייתה זו אמת, נתניהו לא היה מונע מראש המוסד דדי ברנע לנסוע לקטאר לדון על חידוש המשא ומתן, אף שברנע ביקש לעשות זאת. נתניהו טוען שהוא לא רוצה "לשדר חולשה". היה לו זמן לשחק במי ימצמץ ראשון. שוב היה האחרון לזהות, ובסוף, ולמרבה הכאב, וככל הנראה רק אחרי הטרגדיה הנוראה, הורשה ברנע להיפגש עם ראש ממשלת קטאר ועם גורמים מצריים.
כאז כן היום, נתניהו מחכה לחמאס שיפעל ראשון. אחר כך כבר יחשוב על תגובה. אפס יוזמה. אפס דמיון. אפס אקטיביות. שאלות קונקרטיות בעניין משא ומתן על השבת האסירים (כולם תמורת כולם, ואחרות), נענו ב"לא הייתה הצעה כזאת", או "זה לא היה על השולחן". האם עולה על הדעת להניח משהו על השולחן? מעולם לא הונחה כל הצעה ישראלית שהיא בעניין שחרור האסירים. שוב, הקונספציה הארורה: נכה בהם עד ש"יתחננו" להסכם ויציעו בעצמם. ובכן, הם לא.
על נתניהו להבין כי השבת האסירים, בחיים, היא בהולה כאוויר לנשימה. כל היתר בר-דחייה, גם אם זה כואב ומתסכל. גם אל ההסכם הקודם הגיע נתניהו כמי שכפאו שד. בהתחלה לא הזכיר אותם בכלל. רק אחרי לחץ כבד של רוב מוחץ בציבור ובדחיפה של בני גנץ וגדי איזנקוט - שבו מאה ילדים, אימהות ונשים מבוגרות. הפעם, אם ימשיך לדבוק בקונספציה, ולא יחשב מסלול מחדש, כבר לא יהיה את מי להביא, ותימשך הרוטינה האכזרית של גופה ועוד גופה.
