מחנה הפנטזיה

בימין הישראלי, במיוחד באגפיו המתנחליים והדתיים, מפנטזים בגלוי ובגאון על "הגליית" תושבים מרצועת עזה על רקע המלחמה של ישראל על הרצועה. במקביל לנרמול הקריאות לרצח מאות אלפי פלסטינים מצפים קולות בולטים במחנה להתנחלות יהודית, זועמים על בנימין נתניהו על כך שדן עם האמריקנים במסירת האחריות עליה וחוגגים את מראות הרצח המזעזות והפליטוּת המגיעים מהרצועה. אך אסור לישראלים ליפול בפח הזה, ואם לא מסיבות מוסריות אזי משום שגם מבחינה מעשית מדובר בהזיה מוחלטת.

ראשית, ישראל לא יכולה להרשות לעצמה גירוש מכוון מהסוג הזה כי הקהילה הבינלאומית בסיפו של הדבר לא תסבול אותו. המלחמה הנוכחית לימדה את ממשלת ישראל שיעור חשוב במידה שבה זקוקה לתמיכת ארה"ב ומדינות מערביות נוספות כדי להתקיים. התמיכה הזו ניתנת מסיבות שונות, שאחת מהן היא טענת ההשתייכות ל"משפחת המדינות 'הנכונה'".

ההתעקשות לגרור את הישראלים לשיחה כאילו-רצינית ברעיון ההגלייה פוגעת כבר עכשיו בישראל ובמלחמתה האכשרית על עזה. כל מודעת נדל"ן הומוריסטית על תוכנית בנייה ברצועה, קל וחומר שיח על פצצת אטום או מסמך מדיניות של משרד ממשלה קיקיוני, מתורגמים כמעט אוטומטית ומתקבלים ברצינות מחוץ לישראל. התוצאה היא קיצור השעון המדיני לניהול הלחימה ואיתו היכולת "להכריע" את חמאס ולהחזיר את האסירים.

המובן מאליו הוא שגם לולא יענישו וינדו את ישראל אסור לגרש פלסטינים מהרצועה. ממילא הרעיון להעלות בכוח יותר משני מיליון בני אדם על אוניות, מטוסים ואוטובוסים (של מי? ומי ישלם על זה?) בלי יעד מוגדר, לא יגרום להם להפסיק להשתוקק לחזור לארצם, כפי שזה לא קרה ב-75 השנים האחרונות.

ספק אם היה אי פעם מעבר חלק יותר מזה של אגפים בימין הישראלי מ"הנכבה לא קרתה" ל"צריך לעשות אותה שוב". במובן מסוים העמדה הראשונה לפחות ביטאה רגש מוסרי נכון – גירוש המוני ומכוון של אוכלוסייה אזרחית הוא לא דבר שיש להתגאות בו.

מספיק לדמיין איך היו הישראלים מרגישים לו הייתה מתפרסמת תוכנית ערבית לשלם לכל יהודי שיעזוב מענק קליטה בסינגפור, כדי להבין שההצעה התמימה לעידוד הגירה אינה תמימה כשהיא הופכת לתוכנית מדינית.

בקיבעון שלו על העלמת מיליוני פלסטינים והקמת התנחלויות בשטחים שמהם יתנדפו, הימין שאוהב לטעון כי הוא ורק הוא הריאליסטי, מתגלה שוב למעשה כמחנה הפנטזיה.