תמונת ניצחון לעולם לא תהיה לנתניהו

אין פחדנות, עיוורון וכשל גדולים ומסוכנים יותר מאלה של בנימין נתניהו בשעות האלה ממש.

אין פחדנות, עיוורון וכשל גדולים ומסוכנים יותר מאלה של בנימין נתניהו בשעות האלה ממש. כי בפועל, חרף הרטוריקה המתלהמת והמתרברבת, ישראל בשלבים מתקדמים של היענות לתנאי המרכזי של תנועת ההתקוממות חמאס להשבת האסירים: הפסקת אש. אלא שמנהיגי ישראל נטולי אומץ לעשות מעשה פשוט ולהצהיר זאת בגלוי, ובכך להשיב 136 אסירים, ולסיים את המלחמה האכזרית והמבישה ביותר מאז המצאת ישראל.

נאמר זאת שוב: ישראל בדרך להפסקת אש. דילול ניכר של הכוחות בשטח, שחרור מילואים, צמצום הלחימה לאזור חאן יונס בלבד, הרבה פחות תקיפות אוויריות, אספקה נרחבת של סיוע הומניטרי, הכרזה גלויה של שר המלחמה יואב גלנט על מעבר לשלב עצים פחות.  כל מה שתנועת חמאס רצתה מלכתחילה, היא תשיג, זה מטורף וכישלון עבור נתניהו וחבורתו. האסירים הישראלים מופקרים וחולים. הם מתים בזה אחר זה. מי בחולי, מי ברעב, מי מידי צבא ישראל, בין אם במקרה, בין אם בפעולה כושלת. להבהיר: פעולה כושלת היא כזו שממנה שבים עם גופות במקום עם אסירים חיים, ולרוב עם אובדן נוסף, של חיילי צבא ישראל, שמקבלים הוראות שוב ושוב לעשות עוד מאותו הדבר, ולמסור את נפשם על מה ששב ומסתיים בכישלון.

במקום לעצור בנקודה הזאת, בישראל נכנסים לשלב הדשדוש. מפסידים בכל החזיתות: לא מביסים את חמאס, לא משיבים את האסירים. הודעת צבא ישראל אתמול (רביעי) למשפחות האסירים ההרוגים רון שרמן, ניק בייזר ואליה טולדנו, הופכת בטן ולא משאירה מקום לדמיון: "לא ניתן לשלול או לאושש שנהרגו כתוצאה מחנק, חניקה, הרעלה או מהשלכות של תקיפת הצבא או פעולה של חמאס".

לו שחרור האסירים, עד האחרון שבהם, היה מוגדר מלכתחילה כמטרת המלחמה על תושבי עזה. לו ממשלת ישראל הייתה מודיעה שתפסיק את המלחמה כשיושב אחרון האסירים. לו הייתה מושיבה את משפחותיהם על כיסא כבוד, אל מול פני העולם, במקום לנסות לסתום להם את הפה ולהסית נגדם. אולי היה אפשר להמציא אמתלה להמשיך לתקוף בעזה, בלי האג ובלי להסתכן באובדן התמיכה האמריקנית, שיש יסוד להניח שהצילה את ישראל מחורבן.

ממשלת נתניהו לא עשתה זאת. זה צריך להיאמר בערוצי ההידברות החשאיים, וגם בפומבי. יתייצב נתניהו והפעם, במקום אוסף של מניפולציות, פליק-פלאקים, ותחפושות מתחלפות, פשוט יודיע שבישראל מוכנים להפסקת אש תמורת כל האסירים. במקום שבכל רגע שבו האסירים ננטשים ומופקרים למותם.

בינתיים נראה שאותה גאוותנות ילדותית, אותה אובססיה לייצר "תמונת ניצחון" שלעולם כבר לא תהיה, אותו עיוורון לכך שבישראל מפסידים בכל הזירות, אותו צורך של נתניהו למשוך זמן לצורכי הישרדות פוליטית, אותה דבקות במלל מאיים, משתחצן, מתפאר וחסר כיסוי – הד מנותק ועצוב ל"תפארת העבר" - יביאו את הישראלים לכך שגם יגורשו מעזה וגם יאכלו את כל הפירות הבאושים, שבזו הפעם אינם ניתנים לעיכול.