האבסורד הביביסטי במו"מ

המחלוקת העיקרית בין ישראל לתנועת חמאס במשא ומתן המתנהל על החזרת האסירים היא רצונה של חמאס שהפסקת האש תוביל לסיום המלחמה, מול העמדה הישראלית שעל המלחמה להימשך לאחר העסקה.

המחלוקת העיקרית בין ישראל לתנועת חמאס במשא ומתן המתנהל על החזרת האסירים היא רצונה של חמאס שהפסקת האש תוביל לסיום המלחמה, מול העמדה הישראלית שעל המלחמה להימשך לאחר העסקה.

טענת ישראל היא: "כיוון שיעדי המלחמה לא הושגו, אנו רוצים לראות את המשא ומתן כזמני וחלקי, וכך נוכל להמשיך לממש את יעדי המלחמה לאחר מכן". אך כדאי להתעכב רגע על עמדה זו, ולשאול: האם זה אכן הרצון הישראלי? האם הישראלים רוצים בהמשכה של המלחמה? האם האינטרס שלהם במשא־ומתן אינו לסיים את המלחמה בתנאים שהם מבקשים, אלא לדרוש את המשכה?

ברור מאליו כי שבהעדר השגת היעדים עד כה הישראלים ממשיכים את המלחמה. לכן האמירה על כך שהם שואפים לסיום המלחמה אולי מיותרת. אך ההליך המשפטי בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג היה צריך ללמד אותם שלמילים יש משמעות, ולכן אותו מעשה יכול להיות מובן באופן אחר לגמרי בהתאם להתבטאות המנהיגים. יש הבדל גדול בין פתיחת משא ומתן תחת הכותרת "רוצים בהמשך הלחימה" לעומת "רוצים בסיום הלחימה, אבל...". קשה יהיה לטעון נגד הקהילה הבינלאומית כאשר תבקש מהישראלים לסיים את הלחימה בעודם אומרים מפורשות שהם רוצים את המשכה ולא מסבירים מה הם דורשים כדי לסיימה.

הטעות הזו בניהול המשא ומתן אינה טקטית־הסברתית בלבד - היא נובעת מחוסר מוכנותה של ישראל לעסוק ב"יום שאחרי" ולשרטט את האופן שבו היא שואפת לראות את עזה בסיום המלחמה. אולי היא אף נובעת מחוסר יכולתה של ישראל להחליט מה המדיניות שלה מאז 1967 לגבי השטחים הפלסטינים הכבושים. בהעדר מדיניות, אופק או תוכנית - לא קצרות טווח ולא ארוכות טווח - אין יכולת לומר כיצד תסתיים המלחמה. וכמו מהלכים חברתיים־פוליטיים־מדיניים אחרים שהביאו לכדי קיצון את המציאות בחודשים האחרונים, העמדה הישראלית במשא ומתן הנוכחי מביאה את הדברים לידי אבסורד: ישראל מבקשת לנהל משא ומתן להפסקת אש שבבסיסו דרישה לכך שהאש תמשך.

יכול להיות, כמובן, שהפסקת אש ארוכה תגרום לכך שהמלחמה בפועל תיפסק, ושעמדת ישראל לגבי "המשך הלחימה" היא אחיזת עיניים בלבד. אך גם אם זה המצב, האם לא נכון לישראל לנהל את המשא ומתן כאשר במקום להעמיד פנים של הפסקת אש זמנית שבפועל תהפוך לקבועה, היא כבר עכשיו שואפת למשא ומתן על הפסקת אש קבועה?

גם מבחינת אופן ניהול המשא ומתן עצמו, גם מבחינת הנראות בעולם וגם מבחינת רצון החברה הישראלית - קשה להבין את העמדה הישראלית. מדוע להיכנס למשא ומתן מעמדת "המשך לחימה" ולא מעמדת "סיום הלחימה בתנאים מסוימים"? זהו ייחודו של האבסורד של הנהגת נתניהו.