חוק הרבנים: חוק ההדתה והבורות

כמה ימים אחרי שישראל התחילה לצאת מהלם 7 באוקטובר, טבעו מנהיגי ישראל והפוליטיקאים בבוץ של המלחמה על רצועת עזה, בעקורים והמפונים, בפצועים ובמשבר חיילי המילואים.

כמה ימים אחרי שישראל התחילה לצאת מהלם 7 באוקטובר, טבעו מנהיגי ישראל והפוליטיקאים בבוץ של המלחמה על רצועת עזה, בעקורים והמפונים, בפצועים ובמשבר חיילי המילואים. במסדרונות הכנסת שידרו מונחים של משבר "לאומי" ומצב חירום שהישראלים לא ידעו כדוגמתו. חלק מהח"כים והשרים טענו: "אין מקום לחילוקי דעות, אין זמן לפוליטיקה קטנה, לא נחזור לשיח שהיה כאן קודם".

המסר הזה הלך ונשחק בחמשת החודשים האחרונים. חילוקי הדעות שוב מלווים את הישראלים, הפוליטיקה הקטנונית והגחמתית חוזרת לחייהם. טועים מי שחשבו שרוח "האחדות והפיוס" יהיו בישראל, אבל מה דחוף כל-כך לפוליטיקאים חסרי אחריות להחזיר את הישראלים לאחור, לפני יום של 7 באוקטובר?

הדיון על הרכב קבינט המלחמה וההחלטה המקוממת של הקואליציה להחזיר לדיון בכנסת את אחד מחוקי המהפכה המשפטית – "חוק הרבנים" של ש"ס לתפירת ג'ובים ומשרות בשלטון המקומי – מעידים שמנהיגי ישראל לא  למדו דבר. אפילו "האחריות והממלכתיות" שהפגינו למראית עין בשבועות הראשונים של המלחמה התחלפו בשיח פוליטי מוכר, מכוער ומפלג. נתניהו מספר לישראלים בכל יום שהם בדרך ל"ניצחון המוחלט". אז למה לא לחכות קצת עם מה שלא חשוב כרגע?

קואליציה אחראית לא הייתה מחזירה לשולחן הכנסת את "חוק הרבנים" להצבעה. ראשית, מדובר בחוק בעייתי ושנוי במחלוקת, שנועד להגדיל באופן משמעותי את מספר הרבנים ברשויות המקומיות ולהעביר סמכויות של הרשויות המקומיות לידי רבני עיר. שנית, שני שותפים בקואליציה, בני גנץ וגדעון סער, מתנגדים לו. גנץ אף החליט להטיל וטו על החוק מתוקף הסכם קואליציוני, אבל ממתי מישהו בישראל מכבד הסכמים? החשיבות הציבורית של החוק הזה לאזרחים היא אפס. לשרידות הפוליטית היא שווה המון.

כך גם לגבי קבינט המלחמה. בימים האחרונים הישראלים עדים לשיח על הרכב קבינט המלחמה, מי צריך להיות חבר בו, מי מוחרם ומי מטיל אולטימטום או מפזר איומים. סער מציב אולטימטום, הקיצוני בן גביר מאיים שגם הוא רוצה, וגנץ לא רוצה את סער כי הוא פירק את המחנה הממלכתי. איך הקבינט של המלחמה בעזה הפך לכלי משחק פוליטי? ואיך זה משרת במשהו את מטרות המלחמה? גם בכנסת וגם בממשלה חזרו לשגרת החיים שהרגילו את הישראלים אליה בשנים האחרונות: חשבונות פוליטיים, אינטרסים אישיים וזריקת בוץ.

וזה מקומם, כי שום דבר לא שגרתי בישראל. המלחמה בעזה עדיין נמשכת, בצפון האש לא נפסקת, מעל 100 אלף עקורים מחפשים בית לשוב אליו וקטסטרופה כלכלית עוד צפויה באופק. והם חוזרים לעסוק במה שהישראלים חשבו (בתמימות) שלא יראו שוב יותר: פוליטיקה קטנה.