מר ההרס והחורבן
זרעי האסון שנובטים מול הישראלים לאחרונה וגדלים פרא נזרעו ב־2015. זוכרים את הנסיעה ההיא של נתניהו לנאום בפני שני בתי הקונגרס האמריקאי, מאחורי גבו של ברק אובמה? נתניהו ודרמרו סרגו את המהלך הזה בחשאי, בלי לשתף את הממשל האמריקאי.
זרעי האסון שנובטים מול הישראלים לאחרונה וגדלים פרא נזרעו ב־2015. זוכרים את הנסיעה ההיא של נתניהו לנאום בפני שני בתי הקונגרס האמריקאי, מאחורי גבו של ברק אובמה? נתניהו ודרמרו סרגו את המהלך הזה בחשאי, בלי לשתף את הממשל האמריקאי.
זה היה חסר תקדים: מנהיג זר מגיע לנאום בפני שני בתי הקונגרס בארה"ב, בלי לעדכן את הנשיא, בלי לקבל את ברכת הדרך, תוך כדי ניצול קשרים במפלגה היריבה ועל מנת לטרפד את המהלך הבינלאומי החשוב ביותר שמוביל נשיא אמריקאי מכהן. לא היה כדבר הזה בדברי ימי אמריקה.
התירוץ הרשמי היה מאמץ לשכנע את המחוקקים האמריקאים לא לתמוך בהסכם הגרעין בין איראן למעצמות, שהיה אז בשלבי גיבוש סופיים. אלא שלמאמץ הזה לא היה שום סיכוי מלכתחילה. זוכרים עד כמה היו ראשי יהדות ארה"ב, איפא"ק ומחוקקים יהודים מרכזיים בהלם כשהעניין התגלה. זוכרים את הזעם בבית הלבן. התברר שנתניהו, כל הזמן זה, מתכנן להגיע לכאן כדי לתקוע לנשיא סכין בגב".
כל מי שמביט עכשיו בקטסטרופה שישראל חווה בכל מה שקשור לתמיכה האמריקאית הדו־מפלגתית שממנה נהנתה לאורך 50 שנה, יודע שזה התחיל שם, ב־2015. כמעט כל מי שמבין משהו בסוגיה התחנן אז בפני נתניהו שיירד מכוונתו זו. "הנזק יהיה לטווח ארוך", הזהירו אותו, "לעולם לא תוכל לשקם את ההריסות שאתה הורס עכשיו במרקם העדין של התמיכה הדמוקרטית בנו", הפצירו בו, "אי אפשר יהיה לתקן את זה".
ראשי איפא"ק, ששמרו על שתיקה כלפי חוץ, מרטו את שערותיהם בתוך החדר. נדבנים יהודים־אמריקאים בולטים ניסו להניא את נתניהו, אך לשווא. כל האזהרות התנפצו על קיר בטון. נתניהו טען שהוא מגיע לוושינגטון "בשביל ההיסטוריה". שהוא לא מוכן לשתוק כשאמריקה חותמת על הסכם הגרעין. הסבירו לו שאין לו שום סיכוי לבלום את זה. שהסיכוי שלו לשכנע שני שלישים מהקונגרס להצביע נגד הסכם שעליו חותם נשיא מכהן, הוא אפס. אולי אפילו מתחת לאפס. הוא לא רצה לשמוע. הוא היה בטראנס. הרי הוא מבין באמריקה יותר מכולם.
נתניהו ידע שהוא לא יבלום את הסכם הגרעין. טיפש, הוא לא. אלא שלא זו הייתה מטרתו האמיתית. הוא ידע שנאום כזה, שבועיים לפני הבחירות בישראל, יבטיח את ניצחונו. הוא היה זקוק לזריקת אדרנלין בצורת 20 הפסקות "סטנדינג אוביישן" מול מחוקקים אמריקאים נלהבים. זה הדבר היחיד שעניין אותו. לנצח בבחירות את יצחק הרצוג והמחנה הציוני. ההרס שהותיר אחריו, זרעי החורבן של הנכס האסטרטגי החשוב ביותר של ישראל, פחות עניינו אותו.
הישראלים עוסקים עכשיו ביחסים עם ארה"ב. נתניהו הוא מחריב היחסים עם אמריקה. שם, ב־2015, זה התחיל. אבל לא שם זה נגמר. כי בנוסף למלחמה שהכריז נתניהו על האגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית, הוא גם "מחק" את יהדות ארה"ב.
