אבי אבות החורבן

זה היה צפוי כמו מזג האוויר, אבל תחקיר המחדל בקיבוץ בארי לא שרד אפילו סוף שבוע אחד בפסגת התודעה הישראלית. גם אלה שעדיין עוסקים ועוסקות בו עושים זאת לרוב מתוך הפרטים המצמררים שמתאר המסמך הנוקב, ובראשם השאלה האם נעשה עוול ללחיילי היחידות המיוחדות.

 אבל מה שלא שנוי במחלוקת הוא שהתחקיר אישר את מה שידע כל מי שהביט על המציאות בעיניים פקוחות, ולא מבעד לקיטש הפוליטי, המשקפיים הוורודים של דובר צבא ישראל והעיוורון המחפיר של אגפים נרחבים בתקשורת, שגם המחדל לא שינה אצלם דבר. כל מי שנרתע מהפער בין דברי הרהב בתום מבצעים קודמים למה שהתחולל בשטח, קרא דוחות של מבקר ישראל ונציב קבילות חיילים או סתם שאל שאלות ונענה בפרופגנדה וכתבות תדמית מלוקקות, אמור היה לדעת: הצבא הוא לא מה שמספרים עליו לישראלים. לא קרוב אפילו.

ב-7 באוקטובר "התובנה המרעידה" הזאת התנפצה על כול הישראלים, וביתר שאת על תושבי ותושבות הנגב המערבי, בעוצמה של צונאמי היסטורי. אבל הזמן שנמשך, והעובדה שמלבד ראש אמ"ן ומפקד אוגדת עזה אף לא קצין בכיר אחד תרגם את לקיחת ה"אחריות" למעשים, מסרסת את ההבנה הקריטית באמת: המחדל גדול יותר מהרמטכ"ל, מאלוף הפיקוד, מהאוגדונר, מאגף המבצעים וכד'. הפיאסקו מטשטש את הצורך הדרמטי בניתוח חירום שלא ישקם את הצבא, אלא ממש יציל אותו, רגע לפני שהוא שוקע בביצה שהביאה את הישראלים עד הלום. וגם הציבור, שרגיל להישען על הצבא כמו כרית מרגיעה לפני השינה, עלול להיבהל מהמחשבה שאולי שופכים את התינוק עם המים.

אלא שצבא ישראל הוא לא תינוק. להפך. המשבר נובע מהעובדה שמתייחסים אליו כמו לילד: מפנקים, מפטמים, נענים לגחמות, מעלימים עין, מחמיאים בחוסר פרופורציה, מתנפלים על כל מי שהעז לומר משהו לא נעים. הנה, התחקיר הראשון מתוך עוד עשרות שיתפרסמו מלמד שצבא ישראל נכשל במשימה הראשונה והאחרונה שלו, והאות ה' ב"צה"ל" הפכה מיותרת. ליקוי מאורות בסדר גודל כזה לא קורה בגלל שיחת ועידה אחת באמצע הלילה, וגם לא בגלל שיקול הדעת של מפקד סיירת תחת לחץ אטומי, אלא בשל תהליכי ריקבון ארוכי טווח. וכן, גם בגלל אקו-סיסטם חברתי שלם שסירב אפילו להרהר באפשרות שהמלך עירום.

לכן, החשיבות של תחקיר בארי לא מסתכמת בניתוח שרשרת השגיאות הפטאליות משעות הבוקר ועד להשבת השליטה בקיבוץ. מהותו אינה גם חלוקת האחריות בין הפיקוד העליון לדרגים בשטח. הסיפור הוא קריסתו המהדהדת של מיתוס צבא ישראל, שהתבסס על פרדוקס "צבא העם" שפטור, לכאורה, מהתרבות הארגונית החולה של ישראל, כגון קומבינות, טיוח וכמובן "יהיה בסדר". אם המסקנה מתחקיר בארי לא תהיה שצבא ישראל התרסק טוטאלית כארגון, ולא במקרה.