הטריק של נתניהו

נכשלה גישתו העיקשת של נתניהו בשיחות לפסקת אש – שמעמידה בסכנה הזדמנות להציל עשרות אסירים במסרגתה הוא מנסה להפגין שהוא מתמקח בתום לב, הרי שציבור עצום פשוט לא מאמין לשום דבר שיאמר.

הנחה מושרשת שמנהיג משקר היא רעה בכל עת: הציבור אולי לפעמים נופל בפח, אבל לא אוהב שעושים ממנו צחוק. זו בעיה חמורה שבעתיים כאשר החשוד בשקר מבקש הקרבות בלתי נתפסות בכל תחומי החיים (והמוות). זו יותר מבעיה. זו כבר טראומה המונית. מצב חירום בפני עצמו.

אם התמרונים של אנתוני בלינקן יובילו איכשהו לפריצת דרך, הדבר אולי ימתן לתקופה את המשבר מול שקרי נתניהו – אבל זה לא באמת יפתור את העניין. המשבר הזה נבנה לאורך שנים ארוכות מנשוא של שלטונו, והגיע לשיאים חדשים לאחר ההלם מכישלונות ה-7 באוקטובר.

סקר מנובמבר, בתחילת המלחמה, הראה שרק 4% מהיהודים הישראלים רואים בראש הממשלה שלהם מקור מידע אמין על המלחמה. וסקר בחודש שעבר הראה כי 54% האמינו שהמלחמה נמשכת בעיקר בשל צרכיו הפוליטיים של נתניהו – לעומת כשליש שציינו שיקולים מבצעיים, ו-12% שלא ידעו לענות.

הסקר השני מזעזע במיוחד. הרי מה ההיקש? הוא מראה שהרעיון שנתניהו גורם לאובדן חיים רב והרס עצום בעיקר (או לחלוטין) כדי להישאר בשלטון – מקובל על הרבה יותר ישראלים מאלה שנותנים לו קרדיט על התנהגות אחראית (זה תקף גם לגבי חלק ניכר ממצביעיו).

מאז ה-7 באוקטובר, סקרים הראו בעקביות שכשלושה רבעים מהישראלים רוצים שנתניהו יתפטר, ומאשימים אותו הן במדיניות שהביאה לשביעי באוקטובר והן בכשל המתגלגל מאז.

אבל במקום לקבל אחריות על המצב שאליו דרדר את הישראלים ולהודות באובדן האדיר של התמיכה הציבורית שלו, נתניהו הכריז מלחמה על רצועת עזה ללא אסטרטגיה ישימה, והחל לטעון שההשלכות הפוליטיות חייבות לחכות לסופה.

אפשר להניח שעמדתו הייתה משתנה אם הסקרים היו מתהפכים – אבל זה לא באמת קרה. זה יצר תמריץ ברור להארכת המלחמה – ואפילו להינדוס משבר גדול עוד יותר, שיאפיל על בזיון האירוע ואולי ייצור דיון אחר שכן יוכל לנצח בו.

ב-1988, נתניהו הציג את הערבוביה הקלאסית של שטויות המוגשות בבריטון רהוט ובביטחון עצמי בלי סוף. הוא טען שהרוב היהודי בישראל יהיה מובטח לנצח גם אם ישראל תספוג אליה את הגדה המערבית ואת עזה. הלהטוט הסטיסטי היה שקוף; כבר אז, היה ברור שיהיו יותר פלסטינים ברחבי הגדה המערבית, עזה וישראל מאשר יהודים ישראלים – והדבר אכן כבר קרה, וזאת למרות ההגירה הגדולה מברה"מ לשעבר.

לקראת הבחירות של 1996, הוא אמר שאם ייבחר, ​​הוא ישכנע בהצלחה את הפלסטינים להסתפק באוטונומיה, במקום עצמאות מלאה – והציג כראיה את ההסכמה (בזמנו) של הקטלונים לאוטונומיה בספרד. כשציינו לו שהקטלונים יכולים להצביע גם בבחירות לאומיות לפרלמנט במדריד – דבר שאם יוצע לפלסטינים יחסל את "המדינה הציונית" – הוא הזעיף פניו, בדק אם יש מצלמות ונס מן הזירה.

כעת, נראה שנתניהו מנסה את אותו הטריק השקרי: להשיג משהו שהוא רוצה – המשך אחיזה בשלטון – באמצעות מניפולציות רטוריות, ללא קשר לעובדות בשטח או לתוצאות ההרסניות.

להזכיר עובדות. המתווה שהציג ג'ו ביידן בשם ישראל ב-31 במאי, קיפל בתוכו את הרעיון שאם יבוצעו שלושת השלבים, ישראל תצא מעזה תמורת כל האסירים. ובכך יינצלו האסירים ואפשר יהיה להילחם בחמאס כנראה גם בעתיד. נתניהו לא הכחיש את דברי ביידן.

כשלושה רבעים מהישראלים חפצים בעסקה – אך כעת נתניהו מעכב אותה על ידי הוספת דרישות, בעיקר השארת הצבא בציר פילדלפי – כלומר גבול עזה-מצרים.

נתניהו גם מתעקש שלא הוסיף דבר למתווה המקורי. כאן השקר כה ברור, והשיטה כה מעייפת, שאפילו בלינקן ויתר ומנסה הצעות "גישור".

השקר הביבסטי מתיש ויש עוד נושאים בעולם, חלקם חשובים אפילו יותר.

אבל בישראל זה הופך לעיקר. כן, מידה מסוימת של תמרונים מניפולטיביים אפשר להבין, במשא ומתן. אבל רעילות כה כבירה, שיטפון כזה של שקרים שקופים הבאים בגלים אינסופיים, מביאים ייאוש משתק. גם כאשר המלחמה תסתיים, הטראומה בישראל תהיה קשה לריפוי.