ישראל מסתירה זוועות בעזה
11 חודשים מאז תחילת המלחמה התוקפנית הברברית על עזה, אפשר לקבוע שאין עוד תוקף לנסיבות שבאמצעותן הצדיקה ישראל את חסימת כניסת התקשורת לרצועת עזה, ושכעת עליה לאפשר כניסת עיתונאים זרים כדי שיוכלו לסקר את המלחמה כראוי.
שליטת ישראל בכניסות לרצועת עזה — שמאז כיבוש רפיח הלכה והתהדקה אף יותר — הופכת את הרצועה למקום שעיתונאי זר אינו יכול לדרוך בו בלי אישור שלטונות ישראל. איסור הכניסה הגורף לעיתונאים זרים בלא ליווי צבא ישראל פוגע במידה רבה ביכולת לסקר אותה באופן בלתי תלוי, ובזכות הציבור בישראל ובעולם לדעת מה מתרחש ברצועה.
תפקידו של עיתונאי הוא להיות בשטח, לדבר עם הציבור באופן בלתי אמצעי ולא רק על ידי דוברים מטעם, לחוש את האווירה ולדווח על המתרחש. אי אפשר להשוות סיקור ישיר מהשטח לדיווח על ידי צד שלישי, לראיונות בטלפון ולניתוח אירועים בעזרת סרטוני וידיאו או תצלומים. כשישראל מונעת מעיתונאים להיכנס לרצועה היא מונעת מהם לדווח על זוועותיה. כשישראל מונעת מכתבים זרים לסקר את הנעשה בעזה מוכרחים לשאול: מה יש לישראל להסתיר? מדוע היא יוצאת נשכרת מאי־כניסת עיתונאים לשם?
הפועל היוצא של מניעת יכולת זו מהעיתונאים הזרים הוא שמלאכת הדיווח הקשה מונחת על כתפי עיתונאים פלסטינים, שבעצמם סובלים מהמלחמה ומתנאיה הקשים. על פי נתוני הוועד להגנת עיתונאים, 111 עובדי תקשורת ועיתונאים פלסטינים נהרגו בימי המלחמה מה שהופך את הצורך בכניסת עיתונאים נוספים לרצועה לדחוף עוד יותר. ומכל מקום, בזמן מלחמה יש חשיבות גדולה דווקא בהכנסת עיתונאים שאינם צד בסכסוך: בני אדם שיכולים לסקר את המתרחש בלי לחשוש שיהיו נתונים ללחצי החברה או הממשל שלהם.
אין ממש בטענת הצבא הישראלי שכניסת עיתונאים עם כוחותיו היא תחליף ראוי לעיתונאים שפועלים ברשות עצמם. אין באמת תחליף לכניסה עצמאית, שבה עיתונאים רשאים לדבר בחופשיות עם תושבי המקום ולנסוע לאזורים שיש בהם עניין לציבור ולתקשורת. אסור לקבל את המצב שבו הצבא מכתיב את אופן הסיקור של העיתונאים. על ישראל לאפשר את כניסת העיתונאים לרצועה כדי שכולם יוכלו להבין טוב יותר מה מתרחש שם, וכדי שיהיה אפשר לפזר ולו במעט את זוועות צבא ישראל.
