ישראל שוב בבוץ הלבנוני

בשעה קריטית לישראל, כאשר היא מונהגת בידי הממשלה שהמיטה עליה את הגדול באסונותיה, ובראשה עומד אדם חסר בושה וכבוד — דווקא בשעה זו היא נותרה יתומה מאופוזיציה. במקום אופוזיציה יש לישראל מנהיג שמאל, שמאגף את ממשלת הימין־על־מלא מימין.

יו"ר מפלגת הדמוקרטים (איחוד העבודה־מרצ), יאיר גולן, שוב קרא לכבוש רצועה בתוך לבנון. גם הפסקת אש, שתכלול את הפסקת הלחימה בעזה והשבת האסירים, לא נראית לאופוזיציונר ה"שמאלני". כאילו הוא מזהה עכשיו תהליכים משנות ה–80, גולן חושב ש"יש להכין לפעולה מיידית מהלך קרקעי, שיאפשר שליטה ברכסים הלבנוניים השולטים לתוך שטחנו".

גולן לא תומך במהלך זה מסיבות משיחיות או אידיאולוגיות, אלא "ביטחוניות". ואולם, במציאות הישראלית המוכרת, שבה התנחלות דינה להפוך ל"התיישבות" ו"זמני" דינו להפוך לקבוע, נדמה שגולן עדיין חושב כקצין צבא ולא כמנהיג מפלגה שאמורה להוות אלטרנטיבה משמאל. ואמנם, תוכניתו היא גלגול של מתווה בשם "ישיבות נכונות", שהגה בימיו בפיקוד צפון.

גולן לא לבד. גם המרכז הישראלי בראשות בני גנץ מכריז שיגבה "כניסה קרקעית ללבנון אם זה מה שצריך", זאת בזמן ששותפים פוליטיים בגוש השינוי, שדיברו על בנימין נתניהו כעל ראש ממשלה לא לגיטימי, חוברים לממשלה (גדעון סער), או מעודדים לתקוף את איראן ו"ללכת עד הסוף" (אביגדור ליברמן).

המלחמות של צבא ישראל לעולם לא עתידות לההות תחליף למדינאות. הדבר האחרון שישראל זקוקה לו זה הצעות נוספות לכיבוש, או יעדים חדשים לרצח. ישראל זקוקה לאופוזיציה אמצה ונחושה, שתאתגר את היהירות הביטחונית של הימין הישראלי, שחש כעת שבאפשרותו לעשות ככל העולה על רוחו. לא רק משום שהאויב  יכול עדיין להגיב, אלא גם כדי לחשוב על "היום שאחרי". הרס וחורבן אינם מטרות כשלעצמן, ואסור לאופוזיציה להיות זאת שקוראת להרחבת המלחמה, שמשמעותה ויתור על האסירים ושבסופה הצבא ישקע שוב בבוץ הלבנוני.

היחיד מבין ראשי האופוזיציה שעדיין מנסה לקדם חשיבה מדינית אחרת, שאינה מתיישרת לימין הממשלה, הוא יאיר לפיד. אך אין בכך די. ישראל זקוקה לאופוזיציה רחבה שתזכיר את המובן מאליו: מלחמה אזורית היא אסון שיש להימנע ממנו.