אצטלת "קדושת החיים"
פסק הדין של בג"ץ שאישר את החוק המתיר הזנה בכפייה של אסירים שובתי רעב, מעלה על נס את זכויות האדם, אך מכשיר חוק אנטי־דמוקרטי ופסול. השופט אליקים רובינשטיין מדגיש בו את חשיבות ההגנה על חייהם של אסירים שנתונים ברשות ישראל, המכשירה לדידו הזנה בכפייה של עצירים "ביטחוניים", חוק שההסתדרות הרפואית מתנגדת לו, ואף היתה בין העותרים נגדו.
השופטים כתבו בפסק הדין, כי בחוק זכויות החולה "אין מענה מלא לסיטואציה המורכבת של אסירים שובתי רעב המגיעים לשלב בו נשקפת סכנה לחייהם או לבריאותם", היות ששובת רעב "אינו 'חולה' במובנו הרגיל, אלא אדם המכניס עצמו מרצון ומדעת לסיכון בריאותו כדי לבטא מחאה או להפעיל לחץ להשגת מטרה אישית או ציבורית".
למרות דברי השופטים, החוק הקיים כולל פתרון "ישראלי" לקונפליקט שנוצר בין הצורך לכבד את האוטונומיה של האדם לבין הצורך לתת לו טיפול רפואי, וזאת באישור ועדה ציבורית ובתנאים מפורטים שמבטיחים איזון הולם. גם בפסק הדין מצוין, שעד כה נעשה הטיפול הרפואי באסירים או עצורים שובתי רעב על פי חוק זכויות החולה, ושברוב המקרים שבהם פעלו על פי נוהל זה, הסכימו האסירים השובתים לקבל טיפול רפואי ללא כפייה, בעקבות דיאלוג בינם ובין חברי ועדת האתיקה, שהתפתח על בסיס יחסי אמון בין מטפל למטופל.
אולם למרות קיומו של מנגנון זה קיבל בית המשפט העליון את עמדת ישראל, לפיה ההסדר שבחוק זכויות החולה אינו מספק, בין היתר בשל הדרישה שמצויה בו, לפיה כדי לכפות טיפול צריך שיהיה יסוד סביר להנחה שהמטופל ייתן את הסכמתו לטיפול למפרע. תנאי זה לא צפוי להתקיים כאשר מדובר באנשים שבחרו לשבות רעב.
בקביעה זו לא ניתן משקל לעובדה שהמנגנון עבד במקרים רבים. חמור מכך, הקביעה מכשירה דיכוי של מחאות פוליטיות, תוך שימוש באצטלת "קדושת החיים". בג"ץ סבור שאין פסול בעובדה שהחוק בא גם לשרת "תכלית ביטחונית", שאינה אלא רצון לדכא מחאה מצד עצירים נטולי זכויות, ובכך הוא עוצם את עיניו ומתעלם מהרקע הפוליטי לחקיקת החוק.
אם לישראל ולשופטי בג"ץ אכן חשובות זכויות האדם של העצירים הפלסטינים, הרי עליהם להימנע מביצועם ואישורם של מעצרים מינהליים, בוודאי מעצרים מרובים וממושכים. זה יהיה הפתרון היסודי והכן שימנע שביתות רעב — ולא חוק פוליטי, המחופש לדאגה לזכויות אדם וקדושת החיים.
