מדוע ישראל עלולה להפנות עורף בקרוב לנתניהו?

ישראל חווה דילמה היסטורית חסרת תקדים, רב-ממדית ורב-גונית, המתבטאת בהיקף המחמיר של הקיטוב והסכסוך בנוגע לסוגיות החשובות ביותר המעסיקות את החברה ואת עתידה

למרות שישראל נמצאת במצב של משבר מאז המצאתה בעקבות הנכבה הפלסטינית, לאורך השנים היא הצליחה לתמרן בין מלחמה לשלום, בין דרישות אזוריות ובינלאומיות, וחשוב מכל, בהקשר הפנימי שלה.

בעשורים הראשונים שלה, היא הצליחה לנטרל את רוב הסתירות הפנימיות שלה, וליצור מעין "כור היתוך" לקהילות יהודיות מיותר מ-100 מדינות ו-80 שפות. אבל כל זה החל להשתנות בקנה מידה גדול לאחר שהימין הצליח לעלות לשלטון ב-1977.

במהלך שני העשורים הבאים, עם תזוזה מתמדת ימינה, התמונה התהפכה לחלוטין. במקום החלוצה הקיבוית בעלת הערכים ה"סוציאליסטיים", צצה מבין עדרי המתיישבים חלוצת מתנחלים דתית-פשיסטית.

כמעט מיד לאחר עליית נתניהו לשלטון, שרידי הליברליזם החלו להיעלם, אפילו בשורות הימין, עד שממשלתו האחרונה של נתניהו הפכה לסמל לשליטתם של הקצוות הימניים לשעבר במרכז החיים הציבוריים בישראל.

הימין הקיצוני מצא בנתניהו מנהיג "מיומן", רהוט ומקסים, הבקיא בניהול המשחק לטובת הימין ושאיפותיו. בדרך למנהיגות זו, נתניהו השתמש במיומנות בכל הכלים העומדים לרשותו, על סמך העיקרון ש"המטרה מקדשת את האמצעים".

כשהמטרה הייתה להגיע להנהגת הליכוד, הוא בנה את מה שכונה באותה תקופה "הצוללת", שהובילה אותו ואת מנכ"לו דאז, אביגדור ליברמן, לצמרת הליכוד. באמצעות טקטיקות של מאפיה, הצליחו השניים להדיח את מה שנקרא "נסיכים" מבניהם של מנהיגיה ההיסטוריים של חרות, כמו בני בגין, דן מרידור, אהוד אולמרט וראובן ריבלין, יחד עם רבים אחרים, מעמדות השפעה.

ובמקומם, הוא החליף בקבוצת אופורטוניסטים שצייתו לפקודותיו ולא גילו כל התנגדות כלפיו. האחרון מבין הנסיכים שגירש מהליכוד היה גדעון סער, אשר לאחר שהתנגד לו והצטרף לתוקפיו, חזר במהרה לממשלה בתפקיד שר החוץ.

בדרכו למנהיגות, נתניהו סירב לקבל את המילה "לא" מאף אחד ממקורביו, מה שהוביל לכך שאנשיו הקרובים ביותר יצאו נגדו והפכו לאויביו המרים ביותר, למרות חוסר התנגדותם לדעותיו הימניות. בין אלה, הבולטים ביותר הם אביגדור ליברמן ונפתלי בנט.

כפי שצוין לעיל, ליברמן הוביל את "הצוללת" של נתניהו להנהגת הליכוד ואף היה שותפו לעימות עם אריאל שרון. הוא הפך למנכ"ל משרד ראש הממשלה, והחזיק במושכות הכנסת ומשרדי המדינה מטעם נתניהו, עד כדי כך שכינויו "איווט האיום", בדומה לאִיוַואן האיום ברוסיה הצארית.

ביניהם התגלע מחלוקת, וליברמן הקים נגדו את מפלגת "ישראל ביתנו", כשהוא מסתמך בעיקר על השפעתו בקרב העולים מרוסיה, לפני שהפך אותה למפלגה ימנית בדרך כלל.

נפתלי בנט, שהיה אחד מיועציו הקרובים ביותר, עזב במהרה את לשכת נתניהו והפך גם לאחד מאויביו המרים ביותר. נפתלי בנט הצטרף ל"ציונות הדתית" כדי להוביל אותה בשותפות עם אחרים, אך עוינותו של נתניהו כלפיו הובילה אותו להקים את הקואליציה החשובה ביותר שתאתגר את נתניהו, בשיתוף פעולה עם יאיר לפיד, מנהיג "יש עתיד".

עם מספר קטן של מושבים בכנסת, בנט הצליח לכבוש את עצמו כראש הממשלה המתנגד לנתניהו. ייתכן שממשלת בנט-לפיד, שהדגימה שישראל יכולה לשרוד גם בלי נתניהו, הניעה את נתניהו ואת הימין הקיצוני לנהל את מסעות התעמולה האכזריים והמעוותים ביותר נגד יריביהם, מה שהוביל להצלחתם לזכות ברוב דחוק בבחירות האחרונות. אלו הן הבחירות שהולידו את ממשלת נתניהו-סמוטריץ'-בן גביר.

בהתחשב באופיים של השנים, סמוטריץ' ובן גביר, היה כמעט בלתי אפשרי עבורם להיפגש אלמלא מאמציו של נתניהו, שהבטיח להגשים את חלומותיהם האישיים והלאומניים. נתניהו היה זה שאיחד את שני הקצוות הימניים הקיצוניים, סמוטריץ' ובן גביר, והבטיח להם ולמפלגותיהם ניצחון ואת התפקידים הבכירים ביותר בישראל.

מיד לאחר שהצליח להקים ממשלה, הוא הסכים להעניק להם משרדים חיוניים כגון האוצר, סניף של משרד המלחמה האחראי על הגדה המערבית ומשרד "הביטחון הלאומי".

וזה מה שקרה. הם ניצחו בבחירות והפכו לגורמים מרכזיים בקואליציה של נתניהו. הם התפצלו במהירות בתוך הממשלה, סתרו זה את זה ונפרדו. יש ביניהם מרוץ מתמיד על ניצחון בקוטב הקיצוניות.

נתניהו לא היה מוכרח להיכנס לקואליציה הזו, לא רק שהוא בחר בה, אלא גם יצר אותה, והיא הייתה מה שהוא ראה כ"ממשלת ימין על מלא". זוהי הממשלה המסוגלת, ללא התנגדויות, להגשים את חלומות הימין לבנות את מה שמכונה "ארץ ישראל השלמה" ולבנות מחדש את "בית המקדש".

לא במקרה נתניהו הונע על ידי מניעים אישיים ואידיאולוגיים בכל עמדותיו ובריתותיו. אשתו, שרה, ובנו, יאיר, מילאו תפקיד מרכזי בעמדתו נגד החילוניות, השמאל, הדמוקרטיה וכל מה שסתר את הפשיזם.

בגלל נטיותיו הראוותניות שלו ושל משפחתו, הוא יצר קשרים חשודים עם אנשי עסקים ומיליארדרים בולטים רבים. חלק מהאנשים הללו התבקשו לרכוש מספר כלי תקשורת מרכזיות ומשפעים גדולים כדי לעצב מחדש את דעת הקהל בישראל לטובת הימין.

למעשה, מיליארדר אמריקאי, שלדון אדלסון, יצר עיתון שמחולק בחינם, "ישראל היום", כדי להתחרות בתפוצה עם עיתונים היסטוריים ובעלי תפוצה רחבה כמו "ידיעות אחרונות" ו"הארץ". הוא הוביל לקריסתו של העיתון "מעריב" ולשינוי הכיוון שלו, וניסה להשתלט על אתר החדשות "וואלה".

באופן כללי, יחסים אלה היוו את הבסיס למספר מקרי שחיתות שבגינם נתניהו מועמד לדין. סוגיית קבלת מתנות יקרות מאנשי עסקים כדי להקל על שליטתם באינטרסים או בכלי תקשורת.

בגלל העמדתו לדין בבתי המשפט, נתניהו הסכים עם מספר כוחות ימין להפיל את מערכת המשפט ואף את מבנה ומוסדות הממשלה, תוך שימת דגש על הרחקת אש החוק ממנו.

בתחילה, הוא ניסה לחוקק חוק שימנע את העמדתו לדין. כאשר זה נכשל, הוא ניסה לשנות את כיוון והרכב הרשות השופטת באופן כללי ולהעביר את סמכותה לכנסת, ובכך לבטל את עצמאותה של הרשות השופטת ולהכפיפה לרשות המחוקקת, אותה הצליח לשחוק ולהכפיף לפיקודו.

כמעט כל מה שאנחנו שומעים היום בישראל על הסכסוך בין הדרג המדיני לדרג הצבאי, סכסוכים עם השב"כ פעם, עם המוסד פעם, עם הנהגת המשטרה ועם היועץ המשפטי לממשלה, נובע מנקודה זו.

נתניהו – והימין שמאחוריו – רוצים שליטה מוחלטת וללא תנאי על כל מוסדות ישראל, והפיכתם לכלי המשרתים את המנהיג או את הימין, במקום לפעול למען האינטרסים של הישראלים.

כמובן, גישה זו עוררה התנגדות נרחבת בקרב המוסדות והחברה. עם הזמן, הסכסוך החל להתעצם, עם הפגנות ומחאות ששטפו את ישראל.

יש הסבורים כי קרע וסכסוך זה היו סיבה מרכזית לחיפזון של חמאס לבצע את "מבול אל-אקצא" ב-7 באוקטובר 2023.

אך המלחמה והימשכותה לא תרמו לכיבוי התנגדות זו, אלא הגבירו אותה במידה רבה. כישלונות ה-7 באוקטובר חשפו לא רק חולשות במערכת הצבאית והפוליטית הישראלית, אלא גם קריסה בתפיסות שעליהן הסתמכה ישראל בהתמודדותה עם סתירות.

התברר לכולם כי חסימת הדרך להסדר שלום מקובל אזורית ובינלאומית אינה מבטיחה ביטחון לישראל. כישלונותיה של ישראל במלחמה והימשכותה הוכיחו גם כי התמודדות אך ורק עם כוח והפעלת כוח רב יותר בכל פעם שהכוח הראשוני נכשל בהשגת המטרה אינה מבטיחה ניצחון.

אבל אם זו המסקנה של הציבור הישראלי ומוסדותיו המאוזנים, זו אינה המסקנה של נתניהו והימין השלטוני. זוהי המשמעות האמיתית של סקרי דעת קהל, המראים שרוב הישראלים, ורוב המנהיגים הצבאיים והביטחוניים לשעבר ובהווה, תומכים בהפסקת אש, בעסקת חילופי אסירים ובהקמת ועדת חקירה רשמית עצמאית לאירועי ה-7 באוקטובר, כמו גם לביצועים הפוליטיים והצבאיים שלפני כן ולאחרי.

זה גם מראה מדוע נתניהו והימין מתעקשים לסרב להפסיק את המלחמה ואף מפתחים את תיאוריית המלחמה הקבועה כאמצעי להישאר בשלטון. כי, לדעתם, הפסקת המלחמה פירושה ניצחון על נתניהו ועל הפרויקט הפוליטי והאינטלקטואלי הימני.

בהקשר זה, קריאתו של נשיא ישראל יצחק הרצוג להסדר צצה, לא רק בסוף החודש שעבר, והציעה עסקה להפסקת התביעות נגד נתניהו בתמורה ל"הודאה באשמה" ופרישה מהחיים הפוליטיים.

כמובן, זו לא רק הזמנה, כי גם לנשיא ישראל יש את הסמכות לחון אפילו פושע מורשע. לכן, רבים מבינים זאת כקריאה מצד נשיא מרכז שרוצה לחסוך מישראל את המשך הסחף לסכסוך, הפיכות שיפוטיות, וחיפוש והתנגשות עם "המדינה העמוקה".

הרשויות הישראליות הגישו בקשה להרצוג לשקול הצעה זו בסוף השנה שעברה, אך הוא קבע כי הבקשה צריכה להגיע מגורמים מורשים. הצגת ההצעה מחדש נראית כעדות לתמונה העגומה הצפויה אם הסכסוך בין נתניהו למוסדות ישראל האחרים יימשך, והנשיא עצמו יתחיל לחפש דרך מוצא.

אבל דבר אחד צריך לומר: נתניהו, שהפך לראש הממשלה שכיהן במשך זמן רב ביותר בתולדות ישראל ושלט ב"מדינה" זמן רב יותר ממייסדיה ההיסטוריים, מתקשה לקבל את גירוש מהחיים הפוליטיים. בעיניו, ואולי בעיני רבים אחרים, הוא אחד מ"נביאי" הימין החדש בעולם, ויש כאלה שקראו ואימצו את הרעיונות שהציג בספריו על פוליטיקה, לוחמה בטרור והתנגשות הציוויליזציות.

הימין הקיצוני, לא רק בישראל אלא גם בארה"ב ואולי בכמה מדינות אירופאיות, לא יקבל נסיגה כזו מהחיים הפוליטיים. זוהי תבוסה של רעיון, שתותיר אחריו מעין רעידת אדמה בעלת השפעה רבה.

בישראל, העניין ברור ואינו זקוק להבהרה. נתניהו אינו רק אדם, אלא ביטוי למעבר של הימין הקיצוני מהפינות הרחוקות והשוליות ביותר למרכז קבלת ההחלטות.

מה שסביר להניח שיפיל את נתניהו הוא הסכסוך בתוך הימין, בין המרכיבים החרדיים, הדתיים והלאומניים הפשיסטיים שבו. הדבר ניכר כעת בסכסוך בין הליכוד לחרדים סביב חוק הגיוס, שכן החרדים החלו להימנע מלהצביע בעד הצעות הממשלה.

יש מאבק בין מפלגות סמוטריץ' ובן גביר על מי ינצח בקרב הבוחרים בבחירות הקרובות. תומכים רבים של הימין המסורתי החלו להתנתק ממנו, ואימצו גישות קיצוניות יותר או פחות.

גם מצב הרוח הציבורי בישראל תחת נתניהו הפך פסימי יותר, כלומר הבחירות הקרובות, כפי שמעידים סקרי דעת קהל, אינן מבטיחות לא עבור נתניהו ולא עבור הימין.

FT

מילות מפתח: הישות הישראלית, נתניהו, הקרע בחברה הישראלית, המלחמה על עזה.