עזה תחת הכיבוש: טרגדיה אנושית ושותפות בינלאומית - קריאה בספר צרפתי חדש

"עזה לא רק קורסת על ראשי תושביה, אלא איתה נופלות נורמות המשפט הבינלאומי שנקבעו כדי למנוע חזרה על זוועות מלחמת העולם השנייה", כותב מחבר הספר

הסופר הצרפתי "פרנסיס גיל" השליך אור על ספרו האחרון של ההיסטוריון הצרפתי ז'אן פייר פיליו Jean-Pierre Filiu, "היסטוריון בעזה". בהתבסס על ניסיון אישי, המחבר שהה חודש שלם ברצועת עזה בסוף 2024 במסגרת משימת "רופאים ללא גבולות". הספר מספק תיאור מפורט של האסון ההומניטרי שהרצועה חווה תחת הכיבוש הישראלי, על רקע שתיקה בינלאומית ושותפות פוליטית מערבית.

בינתיים, בשבועות האחרונים ניתן לראות שינוי ברטוריקה של מנהיגי בריטניה, צרפת וגרמניה, שעברו מהגנה מסורתית על טענת "זכותה של ישראל להגן על עצמה" לגינוי פומבי למלחמתה על עזה והעלאת האפשרות להשעיית הסכמי הסחר עם תל אביב. שינוי זה משקף גם את דעת הקהל האירופית הגוברת, במיוחד בספרד, בלגיה ואירלנד, נגד המדיניות של ישראל.

השינוי הזה מגיע על רקע תמונות מזעזעות ששודרו בתקשורת הבינלאומית, בעיקר תמונות של תינוקות כחושים להחריד, המזכירים סצנות ממחנות המוות של הנאצים בסוף מלחמת העולם השנייה. עם הזמן, שלילת המדיניות הישראלית כלפי עזה הפכה לקשה יותר ויותר, במיוחד לאחר שמנהיגי הכיבוש הכריזו על כוונתם לעקור את 2.3 מיליון תושבי הרצועה.

בספרו מספק "פיליו" תיאור ייחודי על התנאים הטרגיים בעזה, שבה נאסר על עיתונאים בינלאומיים לדווח. מאז אוקטובר 2023, לפחות 232 עיתונאים נהרגו, המהווים שלושה רבעים מכלל העיתונאים שנהרגו בעולם בשנת 2023. פיליו מאמין שהצבא הישראלי נושא באחריות מלאה לפשעים אלו.

במהלך מסעותיו ברצועה צפה ההיסטוריון באווירת הפחד והאימה בקרב האוכלוסייה. הכבישים עמוסים בעקורים, שכונות נהרסות, צחנת האשפה והביוב ממלאת את האוויר והמים מעטים בגדול. פיליו מצטט את תיאור המצב בעזה מהאפיפיור פרנציסקוס: "זו לא מלחמה, אלא נוהג אכזרי".

פיליו גם מתעד הפגיעות ההמכוונות מראש בבתי חולים, בתי ספר ואוניברסיטאות, לצד חיסול כוח אדם רפואי והשמדת מסמכים אקדמיים. הוא מדגיש כי "אין דומה לאלימות השיטתית הזו באפגניסטן, סוריה או אוקראינה. הוא מייחס את האיסור של ישראל על גישה תקשורתית בינלאומית לרצועת עזה לרצונה להסתיר את היקף הזוועות".

לעומת זאת, דעת הקהל הישראלית מתעלמת מהאלימות הזו, למעט מה שמדווח ב"הארץ". ממשלות מערביות, שבדרך כלל טוענות שהן דוגלות בזכויות אדם, שותקות. פיליו מביע את תדהמתו מהעדר האהדה המערבית לקורבנות בקרב האזרחים.

הספר אינו מתעלם מהחלוקות הפנימיות הפלסטיניות הניזונות על ידי ישראל ואיחוד האמירויות.

המחבר מתעד כיצד מופרים חוקים בינלאומיים בעזה: בתי קברות נהרסים ואינם עוד מזוהים, גופות מתפרקות מוחזרות לבתי חולים, סיוע הומניטרי מצומצם במאוד, וכנופיות מקומיות מורשות לתקוף שיירות.

בסיכום של הספר רואה פיליו את עזה כלואה ב"דילמה משולשת": מבוי סתום ישראלי שמגביל את הרצועה למשוואה הביטחונית, מבוי סתום פלסטיני עקב סכסוך בין ארגונים ומבוי סתום הומניטרי המותיר את האוכלוסייה ללא אופק מדיני או הומניטרי.

המחבר מצטט מאמר שפורסם ב-Le Monde ב-2018 בו כתוב: "עזה לא רק קורסת על ראשי תושביה, אלא איתה נופלות נורמות המשפט הבינלאומי שנקבעו כדי למנוע חזרה על זוועות מלחמת העולם השנייה".

בסופו של דבר, המחבר מזהיר מפני עולם חדש, "נבל", שעוצב על ידי נטישת הקהילה הבינלאומית את עזה.

FT