"עזה: מלחמה קולוניאלית"... פירוק אלימות מבנית

הספר הצליח לשבור את הנרטיב התקשורתי הדומיננטי. הוא אינו מתמקד אך ורק בעימותים צבאיים, אלא צולל אל השכבות העמוקות של אלימות מבנית, החל מהמצור והרעב ועד לניסיונות למחוק את העתיד הפלסטיני ונשען על עדויות חיות ומסמכים ארכיוניים המראים כיצד עזה אינה רק "זירת מלחמה", אלא מעבדה לאלימות קולוניאלית עכשווית

פארס טודיי - "עזה: מלחמה קולוניאלית" הוצאת אור של (Actes Sud-Sindbad and the Institute for Palestine Studies, Paris, 2025) הוא ניסיון אינטלקטואלי עמוק למסגר מחדש את התוקפנות הישראלית על רצועת עזה במסגרת היגיון קולוניאלי מבני, תוך התרחקות מהפרשנויות הרווחות המצמצמות אותה ל"מלחמה בטרור" או ל"סכסוך אסימטרי" בלבד. טיעון זה נשען על גישות של "מחקרי קולוניאליזם מתנחלים" ומטרתו להציע קריאה מקיפה החורגת מהאירועים המיידיים אל התפוררות המבנה ארוך הטווח של אלימות וקולוניאליזם שנכפו על הפלסטינים בעזה.

הספר, שמחקריו תואמו על ידי החוקרת ורוניק פונטן וההיסטוריונית והחוקרת סטפני לט עבדאללה, הצליח לשבור את הנרטיב התקשורתי הדומיננטי. הוא אינו מתמקד אך ורק בעימותים צבאיים, אלא צולל אל השכבות העמוקות של אלימות מבנית, החל מהמצור והרעב ועד לניסיונות למחוק את העתיד הפלסטיני. באמצעות תרומות מרובות של חוקרים ועובדי שטח, הספר נשען על עדויות חיות ומסמכים ארכיוניים המראים כיצד עזה אינה רק "זירת מלחמה", אלא מעבדה לאלימות קולוניאלית עכשווית.

אחד המאפיינים הבולטים ביותר של עבודה זו הוא דחייתה את ההיגיון החריג המתייחס לעזה כמקום ייחודי או אנומליה, ומתעקשת לראות בה דוגמה תמציתית לפרקטיקות קולוניאליות עכשוויות, מה שמעניק לה ממד תיאורטי רחב. הספר גם מתרחק מהגישות הדיפלומטיות וההומניטריות הנפוצות ביצירותיהם של הוגים כמו נועם חומסקי או אילן פפה, ומעדיף גישה רדיקלית יותר בדומה לעבודותיהם של פטריק וולף או לורנצו ורצ'יני.

עם זאת, בחירת המושג "מלחמה" ככותרת ובסיס לניתוח המצב בעזה נראית בעייתית. עזה אינה חווה "מלחמה" במובן המסורתי של עימות בין צבאות סדירים, אלא סובלת תחת מצור מתמשך ואלימות לסירוגין ללא התחלה או סוף ברורים. שימוש במונח "מלחמה" עלול ליצור איזון שגוי בין כוח צבאי אדיר כמו ישראל לבין ישות נצורה ללא צבא כמו עזה. הוא גם מטשטש את המבנה הזמני של הסבל, שכן מה שעזה חווה הוא קולוניזציה כרונית שנמשכת כבר יותר מ-75 שנה, ולא מערכה צבאית מוגבלת.

גישה רדיקלית הדומה לעבודותיהם של פטריק וולף ולורנצו וראצ'יני

מצד שני, ההיגיון של הקולוניאליזם הקלאסי מניח את קיומו של "מטרופול" (מרכז קולוניאלי) השולט ב"מושבה", בעוד שהמצב הישראלי-פלסטיני מייצר צורה של "קולוניאליזם ללא מטרופול". ואכן, המתנחלים עצמם הפכו לתושבי קבע של השטח הכבוש, ונחשבים ל"בעליו המקוריים" מבחינה משפטית וחברתית, טרנספורמציה שלא זכתה לניתוח הביקורתי הראוי בספר.

היבט נוסף שמתעלמים ממנו הוא שהמערכת הקולוניאלית הקלאסית שואפת בדרך כלל למקסם את הרווחים הכלכליים, בעוד שישראל, על פי דיווחים מסוימים, מפסידה כ-18 מיליארד דולר בשנה למטרות ביטחון, בנוסף ל-15 מיליארד דולר בהזדמנויות כלכליות שאבדו עקב הכיבוש המתמשך שלה. עובדה זו מעלה שאלות לגבי המניעים האמיתיים מאחורי הפרויקט הציוני, שעשויים להשתרע מעבר לשיקולים כלכליים גם על שיקולים דמוגרפיים ואידיאולוגיים, נושא שלא זוכה להתייחסות ברורה בספר.

הספר מרחיב על השוואות בין עזה לאזורים אחרים כמו סרברניצה וקולומביה, אך חלק מההשוואות הללו נראות חפוזות או מוגזמות, במיוחד כאשר מתעלמים מהקשרים מקומיים והבדלים פוליטיים, דמוגרפיים ותרבותיים. לדוגמה, היבטים של התקוממות קהילתית בתוך עזה, כגון צורות של כלכלה בלתי פורמלית או ייצור תרבותי ואמנותי מתנגד, אינם מטופלים כראוי.

במאמר מאת ליילה סורה, חוקרת במרכז הערבי למחקר ומדיניות בפריז, מתקפת ה-7 באוקטובר מוצגת מחדש כתוצר של היסטוריה ארוכה של מצור ושוליים, וכתוצאה בלתי נמנעת של תהליך רדיקליזציה הנובע מאופק סגור. המחברת מדגישה את התמורות שהתרחשו בתוך חמאס, לא רק מנקודת מבט אידיאולוגית, אלא גם דרך מערכת היחסים המורכבת שלו עם הממשל המקומי וסיוע חוץ.

החלק העוסק בהרס עזה מראה כיצד התוקפנות הישראלית אינה מוגבלת להתקפות צבאיות, אלא שואפת למחוק לחלוטין את העיר, את אנשיה ואת זכרה. באמצעות מושגים כמו "הריגת ערים" ו"הריגת העתיד", מנותח הרס זה כפרויקט למחיקת הזהות הפלסטינית, לא רק מבחינה גיאוגרפית, אלא גם באופן סמלי וזמני.

עזה אינה זירת מלחמה, אלא מעבדה לאלימות קולוניאלית עכשווית

למרות שחלק מהניתוחים תומכים בפרספקטיבה זו באמצעות ציטוטים משפטיים ונתוני שטח, ההשוואה המורחבת עם מקרים בינלאומיים אחרים עשויה לעיתים להחליש את הטיעון, במיוחד כאשר מתעלמים מחוסן הקהילה בתוך המגזר.

הספר בוחן גם את פרטי חיי היומיום תחת המצור, החל מחקלאות עירונית ועד צורות תרבות אלטרנטיביות, ומדגיש כיצד תושבי עזה מעצבים מחדש את חייהם למרות ההגבלות. תרומות כמו אלו העוסקות בממדים הסביבתיים או התרבותיים מוסיפות ממד אנושי עמוק.

לסיכום, הספר מרחיב את ניתוחו כך שיכלול את המימד הגיאופוליטי, תוך התייחסות לעמדתן של מדינות ערב, בית הדין הפלילי הבינלאומי, התקשורת העולמית והצביעות המערבית בטיפול בסוגיה הפלסטינית. המחברים מצליחים לחשוף את שותפותם של משטרים מסוימים ואת ניצולם של עזה ככלי במשחק הכוחות האזורי. עם זאת, חלק מהניתוחים הללו נותרים שטחיים או אופטימיים מדי, במיוחד בכל הנוגע ליעילותו של הצדק הבינלאומי תחת מבנה כוחות לא מאוזן ודומיננטי.

"עזה: מלחמה קולוניאלית" היא תרומה אינטלקטואלית נועזת המתעמקת בטרגדיה הפלסטינית ומציגה אותה מחדש בפרספקטיבה ארוכת טווח.

FT