מדוע הפצצת בית הזיקוק בחיפה שינתה את משוואות הביטחון הגדולות ביותר של ישראל?

בעולם של היום, ניסיון להסתיר שריפה בגודל של בית הזיקוק בחיפה זה כמו ניסיון להסתיר את השמש בכף ידך. זה מראה את הפאניקה וחוסר האונים ברמות הגבוהות ביותר של קבלת ההחלטות בישראל

המתקפה על חיפה ניפצה את הגיאוגרפיה הפסיכולוגית של ישראל. מאז המצאתה של ישות זו, קיימת אמנה חברתית בלתי כתובה: מלחמה וסכנה מוגבלות על יישובי הגבול ולאזורי סכסוך, בעוד שתל אביב וחיפה הן מרכזים בטוחים של חיים; מסחר ובידור. חלוקה מחשבתית זו הייתה עמוד התווך של "היציבות" החברתית הישראלית.

ההתקפה המדויקת של איראן על בית הזיקוק בז"ן מחקה את הגבולות הפסיכולוגיים הללו לנצח. התקפה זו הוכיחה למתיישב המתגורר במגדלי חיפה שמבחינה ביטחונית הוא אינו שונה מהמתיישב שליד גדר עזה.

איום שווה זה על פני ישראל הוא רעידת אדמה שמעוררת את התודעה. לא ניתן עוד למכור את אשליית השקט למרכזי אוכלוסייה עם הבטחה של כיפת ברזל.

כאשר עורק האנרגיה של חברה - סמל לעוצמתה התעשייתית ולמודרניות שלה - מושתק בקלות כה רבה, תחושת חוסר האונים הופכת למגפה "לאומית".

הנזק העיקרי של מתקפה זו אינו בחביות הנפט הבוערות, אלא במיליוני המתנחלים שכבר אינם רואים במפת ישותם מפת ביטחון.

הקבינט הישראלי נפל במלכודת קוגניטיבית שיצר בעצמו. האסטרטגיה שלהם הייתה לנהל פאניקה באמצעות ערפול, אך בעידן המידע, אסטרטגיה זו הפכה לחור שחור שבלע את כל אמון הציבור.

כאשר משטר מכחיש עובדה ברורה מאליה (כמו השריפות בבית הזיקוק הגדול ביותר), עולה שאלה רצינית בתודעתו של המתיישב: אם הוא משקר לגבי מה שנראה לעין, באיזו מידה הוא משקר לגבי היקף התבוסה במלחמה, מספר ההרוגים או פגיעותם של מתקנים אחרים (כמו דימונה)?

שתיקת הקבינט הישראלי העניקה לאיראן הזדמנות פז להחדיר את הנרטיב שלה לתודעתם של מתנחלים ישראלים ועמי העולם ללא תחרות.

למעשה, הצנזורה של נתניהו הפכה לכלי היעיל ביותר לאישור אמיתות הכרזותיה של איראן. זו לא הייתה תבוסה מודיעינית מסורתית, אלא "התאבדות תקשורתית".

ישראל הקריבה את אמינותה התקשורתית והממשלתית כדי להסתיר תבוסה טקטית, ובכך ספגה תבוסה אסטרטגית במלחמת הנרטיבים.

דוח ההפסדים הטוען ל- (150-200 מיליון דולר) הוא הסחת דעת מהאסון האמיתי.

ניתוח כלכלי מראה כי התקיפה האיראנית הפכה את ישראל מיצרנית מוצרי נפט ליבואנית נטו. זה יכול להיות ההבדל בין חיים למוות במשק האנרגיה.

לפני המתקפה, ישראל היתה מייבאת נפט גולמי (הזול והזמין ביותר) וממירה אותו באמצעות התשתית והמומחיות שלה לבנזין, סולר ודלק סילוני (מוצרים בעלי ערך מוסף גבוה).

ההתקפה על חיפה שברה את השרשרת הזו. ישראל נאלצת כעת לרכוש בנזין במחירים גבוהים יותר ועם קשיים לוגיסטיים.

לא רק שמערכת זו צריכה לשלם יותר מטבע חוץ, אלא שהיא גם פגיעה לתנודות בשוק ולתחרות מצד קונים אחרים.

זוהי "הוצאה כפויה" של אחד המגזרים החשובים ביותר במשק. התקיפה האיראנית הפכה את ישראל משחקנית תעשייתית במגזר האנרגיה ללקוח מזומן מודאג בתור הרכישות העולמי. להשפלה אסטרטגית זו יש השלכות כלכליות ארוכות טווח.

הרתעה באמצעות שיתוק

ההישג החשוב ביותר של המבצע האיראיני הזה היה כפיית דוקטרינה חדשה בספרות הצבאית של האזור: "הרתעה באמצעות שיתוק המדינה".

הדוקטרינה הישראלית הקודמת (דוקטרינת בגין) הסתמכה על העברת המלחמה לשטח האויב וגיוס תגובות הרסניות ולא פרופורציונליות. אך ההתקפה על חיפה הפכה דוקטרינה זו לחסרת משמעות.

איראן הוכיחה שאינה זקוקה לפלישה צבאית או למלחמת התשה קונבנציונלית כדי להביס את ישראל. אלא, די לפגוע בצמתים חיוניים בתשתית שלה כדי לפרק את המערכת החברתית והכלכלית שלה מבפנים.

המשוואה החדשה של ישראל אינה עוד: "האם ננצח במלחמה?" אלא: "האם החברה שלנו עדיין תתפקד ביום שאחרי תחילת המלחמה?"

מודל זה מגביל מאוד את כוחה ההתקפי של ישראל. מעתה ואילך, כל גנרל ישראלי, לפני שהוא מציע לכל פעולה שהיא נגד ציר ההתקוממות, חייב לענות: האם אנו מוכנים להשיג רווח צבאי תמורת מחסור בדלק, הפסקות חשמל, קריסת בתי חולים ומרידות פנימיות הנגרמות כתוצאה מהפרעה בשירותים?

זהו ה"הרס הפרופורציונלי" שהפך לסיוט של חדרי המבצעים של תל אביב.

ההתקפה על חיפה הפכה את מלחמת העתיד מעימות צבאי ל"משוואת הישרדות", וזהו הניצחון האסטרטגי הגדול ביותר של איראן.

FT