במאי יהודי שחי בעזה: פחדתי רק מישראל

"חיינו בפחד מתמיד מהפצצה. איש לא ידע מתי תיפול הפצצה הבאה. ההבדל היחיד ביני לבין תושבי עזה היה שיכולתי לעזוב עם הדרכון האמריקאי שלי, בעוד שזה לא היה זמין לרוב הסובבים אותי", אמר הבאמי האמריקאי

פארס טודיי - "הפחד היחיד שחוויתי בעזה היה מההפצצה הישראלית, לא מתושביה", אמר במאי הסרטים הדוקומנטריים האמריקאי מוריס ג'ייקובסון Maurice Jacobsen, כשהוא מסכם את חוויותיו בתוך רצועת עזה, שם התגורר כמעט שנתיים וחווה את חיי היומיום תחת המצור הישראלי.

ג'ייקובסון, שהוא יהודי, סיפר כי חי בין פלסטינים בעזה וזכה לקבלת פנים חמה לאורך כל שהותו, במהלכה לא הסתיר את זהותו כיהודי אמריקאי.

הוא הדגיש כי מעולם לא הרגיש מאוים מצד אף אחד המתגורר בתוך רצועת עזה, אך פחדו היחיד היה מהאויב המשותף של כל תושבי הרצועה, ללא קשר לנטיותיהם ואפילו ללאומיהם, שהוא הכיבוש הישראלי.

הוא הוסיף: "התקבלתי באדיבות רבה ובפתיחות, ואנשים היו להוטים לדבר איתי על מצבם. הפחד היחיד שחשתי היה אותו פחד שכולם שם חוו, שהיה הפחד מהפצצה ישראלית וחוסר ידיעה מתי תתרחש התקיפה הבאה. ישראל הייתה הדבר היחיד שפחדתי ממנו באופן אישי, בדיוק כמו כל אחד אחר שחי ברצועת עזה".

מעיר הקודש ועד רצועת עזה

מערכת היחסים של ג'ייקובסון עם פלסטין החלה לפני כ-25 שנה, כאשר הגיע לאזור כדי לעבוד על פרויקט תיעודי עבור הטלוויזיה הציבורית האמריקאית בשם "עיר הקודש: היסטוריה חיה".

במהלך תקופה זו, הוא פגש פלסטינים בגדה המערבית והחל להבחין בפער עמוק בין מציאות חייהם היומיומית לבין הדימוי הרווח שלהם בתקשורת המערבית.

הוא אמר: "הרגשתי שהסיפור של פלסטין, ועזה בפרט, לא מסופר כפי שהוא מסופר במערב, וכבמאי, הרגשתי אחריות להתקרב ולהקשיב ישירות לאנשים".

מוטיבציה זו הובילה אותו מאוחר יותר לרצועת עזה, שם התגורר בשתי תקופות: הראשונה בשנת 2010, בה שהה בין שנה לשנה וחצי, ולאחר מכן חזר שוב בשנת 2015 ושהה בין 6 ל-9 חודשים. במהלך תקופה זו, נוכחותו לא הוגבלה לעבודה בתקשורת, אלא התרחבה לפרטי חיי היומיום ברחובות, בבתי הקפה, בבתים ובבתי החולים, בניסיון לתעד כמה שיותר מחייהם של הפלסטינים.

הוא הוסיף: "חיינו בפחד מתמיד מהפצצה. איש לא ידע מתי תיפול הפצצה הבאה. ההבדל היחיד ביני לבין תושבי עזה היה שיכולתי לעזוב עם הדרכון האמריקאי שלי, בעוד שזה לא היה זמין לרוב הסובבים אותי".

המצור: מציאות מורכבת יותר

במהלך שהותו ברצועת עזה, התייחס ג'ייקובסון לממשלת חמאס כסמכות האחראית על ניהול ענייני בני העם, ואמר כי המציאות בשטח מורכבת יותר ממה שמוצג בדרך כלל בשיח התקשורתי.

הוא המשיך: "היה ברור מאוד שיש 3 אגפים נפרדים בתוך חמאס. הראשונה הייתה הזרוע הפוליטית, הפועלת כמו כל מפלגה פוליטית בעולם וקובעת מדיניות. השנייה הייתה הזרוע המנהלית, שהייתה הגדולה ביותר והייתה אחראית על ניהול בתי ספר ובתי חולים, איסוף אשפה וארגון חיי היומיום. לאחר מכן היו הזרועות הצבאיות".

ג'ייקובסון ציין כי הזרוע המנהלית זכתה לכבוד רב בקרב האוכלוסייה משום שניסתה לשמור על החיים תחת מצור חונק וסנקציות קשות.

ג'ייקובסון ציטט סצנה שעדיין חקוקה בזיכרונו, באומרו: "באחד הראיונות האחרונים שלי עם ראש עיריית עזה, הוא אמר שממשלת שוודיה תרמה משאיות אשפה מודרניות לעיר, אך הן נותרו תקועות בנמל אשדוד בין 6 ל-9 חודשים משום שישראל לא אפשרה להן להיכנס. לכן, העירייה עדיין השתמשה בעגלות רתומות לחמורים כדי לאסוף את האשפה".

עבור ג'ייקובסון, זו הייתה דוגמה חיה לאופן שבו יש לנהל את החיים תחת מצור, ולסיבות שבגללן האוכלוסייה העריכה את אלו שניסו לנהל את ענייניהם היומיומיים למרות ההגבלות.

"עזה היא סיר לחץ עם שסתום סגור"

בתיאורו את מה שקרה ב-7 באוקטובר 2023, אמר ג'ייקובסון, "עזה חיה בתוך סיר לחץ עם שסתום סגור. אנשים, במיוחד צעירים, היו תחת מצור כלכלי, פוליטי ופסיכולוגי. כאשר לחץ מצטבר ללא כל אופק, מתרחש פיצוץ. 7 באוקטובר היה פיצוץ".

הוא הדגיש כי מה שבא לאחר מכן היה "תגובה ישראלית בלתי פרופורציונלית לחלוטין", והוסיף: "מה שישראל עשתה לאחר ה-7 באוקטובר היה רצח עם מוחלט, ומה שאנו עדים לו היום הוא רצח עם איטי; אנשים חיים באוהלים, בגשם ובקור, ללא דרך מוצא. זוהי צורה של הרס שיטתי של חיים".

למרות כל הטרגדיות שהיה עד להן, ג'ייקובסון מאשר שמה שנשאר חי ביותר בזיכרונו היה ההיבט האנושי, ומסביר: "למרות ההבדלים בשפה ובתרבות, גיליתי שאנחנו דומים להפליא. יש לנו את אותם חלומות, ואותה רצון לעתיד טוב יותר עבור ילדינו".

ג'ייקובסון דחה בתוקף את הקישור בין פלסטינים לטרור, באומרו: "לא ניתן לקשר את המילה 'טרוריסט' למילה 'פלסטיני'. זהו אפיון שגוי ואינו משקף את המציאות שחייתי בה. פלסטינים הם בני אדם החיים תחת מצור, לא הדימוי הסטריאוטיפי שהם מוצגים בו".

כיום, מחוץ לעזה, ג'ייקובסון אומר שהוא מרגיש אחריות כפולה להעביר את מה שראה וחווה. במשך שנים הוא עובד על סרטים דוקומנטריים רבים המתארים את חייהם של פלסטינים, כולל הסרט "כולנו חיים בעזה", אותו סיים לפני 7 באוקטובר 2023, רק כדי שהמלחמה אילצה אותו לחדש את הסרט מאפס.

הוא סיכם את דבריו באומרו, "מה שאני עושה אינו ניתוח פוליטי, אלא עדות של אדם שחווה את החוויה. אני מרגיש שזו חובתי לשתף את הסיפור הזה, כי שתיקה פירושה השתתפות בעיוות האמת".

FT