הסכסוך הזהותי

פקודת המטכ"ל החדשה, הבאה להסדיר את שירותם של גברים ונשים, ועל פיה חיילים דתיים יוכלו לבקש להימנע מלשמור או לנסוע במכונית יחד עם חיילות, אינה מהווה דרמה מסעירה כשלעצמה.

היא הרחבה נוספת של "פקודת השילוב הראוי", שעיצב צבא ישראל ב–2003 — עם התגברות נוכחותן של נשים וחיילים דתיים בצבא בכלל ובדרג השדה בפרט. היא קובעת בצורה ברורה, כי לא ניתן לאכוף על חייל דתי להיות עם אשה "בנסיבות שיש בהן ייחוד וחוסר צניעות".

הפקודה מ–2003 התירה למעשה לחייל דתי לשרת במסגרת מגדרית נפרדת, שבמסגרתה הוא יכול, לדוגמה, לסרב לקבל הדרכה מאשה. סוגיית שירות הנשים בטקסים רשמיים וערבי הווי, שהסעירה את הצבא הישראלי בשנים האחרונות במספר הזדמנויות, היא ביטוי נוסף של פקודה זו והשלכותיה על הצבא הזה.

הוראת הרמטכ"ל החדשה של ישראל באה לכאורה ליישב את הסכסוך הזהותי, שמעסיק את הצבא ושבא לידי ביטוי בעת האחרונה במספר פרשיות, כמו ההתבטאויות החריגות של רבנים בגנות שילוב נשים ולה"טבים בצבא, או ניסיונם להתערב בסוגיית הוראות הפתיחה באש ולעצבן לפי ערכים דתיים או הלכתיים.

עם זאת, פקודת הרמטכ"ל מהווה עיגון חוזר ונשנה של העיקרון שאומר, כי השירות של נשים וגברים כפוף לצווים הלכתיים ולמסגרת הלכתית, תוך נקיטת הפרשנות המחמירה ביותר, הרואה בנשים, מעצם קיומן, מפגע של צניעות, והעדפת רגשות החייל הדתי על זכות הנשים לשוויון.

לתהליך כזה אין אח ורע בצבאות המערב. עצם אישור העיקרון שחייל יכול לבחור עם מי הוא שומר או מתאמן, או לבחור את המגדר של מי שמדריך אותו או מפקד עליו – הוא עקרון פסול, הפותח פתח להשפעה בלתי מרוסנת של מגזרים שונים. לפי היגיון זה, חיילים דתיים יוכלו לסרב לשמור עם חיילים להט"בים או חיילים דרוזים, שאינם שומרים כשרות. היכן עובר קו הגבול של ההתחשבות ברגשות החיילים הדתיים על חשבון קבוצות אחרות?.

הוראות אלו צפויות לפגוע בצורה בלתי נמנעת בשילוב וקידום נשים בצבא.הדרת נשים מתרחשת מעצם היתרון המספרי של החיילים הדתיים על הנשים במערך השדה ובתפקידי הלחימה, ועל כן כמעט טבעי, שלאור פקודות אלו, יעדיפו מפקדים להימנע מדילמות, ולהמעיט בשילובן של נשים בצבא.

החיילים הדתיים צריכים להכפיף את עצמם לצבא ולא להיפך. פקודותיו, התנהלותו ותורת הלחימה שלו אינן כפופות להלכה ופרשנויות, אלא לשיקולים מבצעיים ואזרחיים.