לצקצק בלשון
החלטת חברי הכנסת של הרשימה המשותפת להיעדר מהלווייתו של שמעון פרס קבעה עובדה פוליטית רבת משמעות. הנהגת הציבור הערבי הפלסטיני מרדה בנרטיב שאבד עליו הקלח של הרוב הציוני,
שמתעלם מההיסטוריה ומהתחושות של התושבים המקוריים של פלסטינה, והפגינה עצמאות כפולה — מול הממלכתיות הישראלית שייצג פרס ומול הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס, שבא להלוויה. ראש הרשימה המשותפת, ח"כ איימן עודה, הופיע ב"מדורת השבט" בערוץ 2 של ישראל, ומול הביקורת של המראיינים הציג את הנרטיב הנגדי: זיכרון הנכבה, טבח כפר קאסם והרוגי אוקטובר 2000, שבשבת התקיימו טקסי זיכרון לכבודם בגליל ובוואדי ערה, אירועים שמעולם לא השתתף בהם נציג פוליטי של קהילת היהודים והם אינם מסוקרים בפריים טיים.
החרמת ההלוויה השיגה אפוא את מטרתה: הצבת הנרטיב הנגדי של הערבים במרכז הבמה התקשורתית והציבורית, מגובה בכוח הפרלמנטרי של הסיעה השלישית בגודלה בכנסת. הגינויים למחאה של עודה וחבריו לסיעה לא יעלימו ולא יטשטשו את התביעה העקרונית שהציגו, להכרה של היהודים באבלו ובסבלו של הציבור הערבי כתנאי הכרחי לבניית אימון הדדי ולשיתוף פעולה פוליטי בעתיד.
ממשלת הימין הקיצוני של בנימין נתניהו מציעה לאזרחים הערבים תוספות תקציב והבטחות לשילוב תעסוקתי ולקידום בשירות המשללה, בתמורה לסתימת פיות והשכחת הנרטיב שלהם. ראש הממשלה הישראלי נוהג לומר שהנכבה היא שקר, ש–90 אחוז מהסיפורים עליה אינם נכונים ושמי שפירסמו את קורותיה גרמו נזק לישראל. אין פלא שממשלתו מתעקשת להחביא את תיקי הארכיון שיחשפו חלק מאירועי הנכבה משנת 1948 ממקורות ראשונים.
תוספת תקציב או פעולה למיתון הפערים בין יהודים לערבים ,לא יקנו את שתיקת הציבור הערבי ולא יעוררו שירת "התקווה". הכרה ישראלית בקיומו של סיפור פלסטיני מקביל, והפסקת מעשים לא מוסריים של היהודים נגד הפלסטינים, יתרמו אולי לחיים משותפים ולשילוב הדרגתי. ההיסטוריה מלמדת שעמים לא מוותרים בקלות על הנרטיב שלהם, גם מול פיתויים ורדיפות.
האתגר הזה מונח עכשיו לפתחם של הפוליטיקאים היהודים שחולמים להחליף את שלטון הימין ולעצור את גלישת ישראל במדרון הדתי־הלאומני. מטרתם לא תושג בלי שיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת ובוחריה. במקום להתייצב אוטומטית לצד נתניהו והימין הקיצוני, ולצקצק בלשון מול הח"כים הערבים, עליהם למצוא מסילות ללבם של הפלסטינים.
