בריון הקשקושים

טרם מינויו המפתיע, יו"ר ישראל ביתנו הספיק לתפוס את הובלת המאבק הציבורי למען זיכויו של אזריה. הוא הופיע בדיונים בבית הדין הצבאי, שמר על קשר עם משפחתו והביע ביטחון שהוא יימצא זכאי.

כניסתו אל לשכת שר "הביטחון" בקריה הרחיקה את ליברמן ממעורבות בסוגיה, עד שביום רביעי (4 בינואר), לאחר הרשעתו של אזריה בבית הדין הצבאי בהריגה, הוא השלים מהפך ולבש את דמותו של "מנהיג אחראי" שנותן גב לצבא ולמפקדיו. ליברמן אף הגדיר פוליטיקאים מהימין שהביעו תמיכה באזריה כחבורה פופוליסטית שרק מנסה לגזור קופון פוליטי על חשבונו של החייל.

אפשר כמובן לבוא חשבון עם ליברמן על היותו פוליטיקאי ציני לא פחות מהשרים נפתלי בנט ומירי רגב, שמתחו ביקורת על החלטת בית הדין וקראו לחון את אזריה.

בראיון בבוקר שלאחר ההרשעה שידר ליברמן מנהיגות ותפס את מקומו של ראש הממשלה כמבוגר האחראי. ליברמן נזף בפוליטיקאים הקוראים לחנינה, בראשם נפתלי בנט, ואמר כי הוא מצפה מהם "להתאפק או לשתוק, ולתת למערכת ה'ביטחון' לנהל את האירוע בצורה שקטה, אחראית ובשיקול דעת".

בהמשך תקע ליברמן סיכה בבלון החנינה כשהסביר בתמציתיות כי מדובר בזריית חול בעיניהם של אזריה ובני משפחתו, וכי לקריאותיהם של הפוליטיקאים אין באמת יכולת להשפיע על גזר הדין. "אני חושב שכדאי ששר החינוך יידע לפחות לקרוא את החוק, והחוק מאוד ברור. כל הסיסמאות שאנחנו כרגע שומעים הן סיסמאות למען עצמן, לא למען אלאור אזריה", סיכם.

ליברמן אמנם מיקד את התקפתו בבנט, כמטרה קלה ומועדפת בשלב זה של הקריירה הפוליטית שלו שבה הוא נאבק על קולות מהימין, אבל קשה להתעלם מכך שדבריו כוונו גם כלפי ראש הממשלה. לנתניהו היה צורך בכמעט תשע שעות מרגע פרסום פסק הדין, עד שהצליח לפרסם פוסט תגובה שכולו מלאכת מחשבת פוליטית במטרה שלא להפקיר את האלקטורט הימני לבנט. לצד גיבוי מתבקש ומדוד לצבא ישראל ולרמטכ"ל המאוים הוא הביע אמפתיה עם החייל ומשפחתו, וקינח בתמיכתו במתן חנינה. נתניהו לא המתין לגזר הדין כפי שראוי לעשות, ובכך העניק רוח גבית לאספסוף מימין. אותו אספסוף אשר איומיו יאלצו כעת את שופטי בית הדין להסתובב עם אבטחה צמודה.

לשרת התרבות מירי רגב לקח הרבה פחות זמן כדי לגבש דעה על פסק הדין. לפי מהירות תגובותיה ברור שכלל לא קראה את הכרעת הדין המפורטת. רגב הצהירה, כצפוי, שתפעל למתן חנינה לאזריה, כי ״כך לא מתנהגים לחייל של כולנו. מדובר במשפט שלא היה צריך להתחיל".

בנט היה קצר ונחרץ וכיוון ישירות אל ליברמן: ״אני מצפה משר ה'ביטחון' שיהיה נאמן לאינספור הבטחותיו ויביא לחנינה לאלאור אזריה".

פרשת אלאור אזריה הפכה מהרגע הראשון לפרשה פוליטית, בעיקר בשל השימוש שחברי כנסת מהימין עשו בה לצרכיהם. הם מראש הכריזו כי אינם מקבלים את סמכותה של הפרקליטות הצבאית, וקבעו כי מדובר במשפט ראווה.

השר לשעבר יעלון תיאר זאת בדיוק רב החודש, כשעקץ את נתניהו על כך שבתחילה יצא נגד הכשל המוסרי של אזריה, אך שינה את עמדתו ברגע שהבין לאן הרוח הציבורית נושבת. "הפוליטיקאים זיהו את הפרשה כהזדמנות. הכריזו פתאום שהחייל גיבור והתחילו להפיץ כל מיני שמועות. בהתחלה נגד ראש הממשלה, נגדי ונגד הרמטכ"ל. אחר כך, לצערי, רה"מ עבר צד והחליט לחבק את המשפחה והחייל. זהו עניינו, לא ענייני. אני החלטתי לתת גב למפקדים ונותרתי לבד במלחמה זו. לכל הדרג הפיקודי היה ברור שזה מעשה שלא ייעשה. המפקדים הם שצריכים לקבוע את נהלי פתיחת באש ולא פוליטיקאים כמו חזן וליברמן".

אבל ההמונים, מתברר, נשארו בבית, העצרת שארגן שרון גל בכיכר רבין התגלתה ככשלון מהדהד, והוא עצמו התפוגג לצרותיו האישיות. אזריה נותר לבדו במערכה, בדרך לריצוי עונש מאסר.

לכן, כמו כל שלבי הפרשה, גם סוגיית החנינה הפכה למצג שווא של פוליטיקאים שדואגים קודם כל לעצמם.