הנושף בעורפו

במאמר המערכת של עיתון "הארץ" נכתב: ראש הממשלה של ישראל, בנימין נתניהו, ושר המלחמה, אביגדור ליברמן, החליטו לאשר תכנון ובנייה של 2,500 יחידות דיור מעבר לקו הירוק. נדמה, שלהודעת השניים אחראים דווקא שניים אחרים: דונלד טראמפ ונפתלי בנט.

בצאת ברק אובמה מהבית הלבן נפתחו אופקים חדשים לפני המתנחלים: נציגיהם הוזמנו להשבעה של טראמפ, והשגריר המיועד, דייוויד פרידמן, נחשב כבשר מבשרם. נתניהו אמנם הזהיר באחרונה מפני פעולות שיפתיעו את טראמפ לפני פגישתם הצפויה בחודש הבא, אך מבחינת ראש הממשלה ושר המלחמה, בנייה בתוך "הגושים" אינה אמורה להטריד את הנשיא הנכנס.

אולם לא רק טראמפ אחראי לשינוי במדיניות הממשלה הישראלית. נתניהו וליברמן מרגישים מאחורי גבם את הנשיפות ההולכות וגוברות של בנט. יו"ר "הבית היהודי" מנצל בימים אלה את העיסוק בפרסום הצפוי של דו"ח מבקר ישראל על תפקוד הקבינט במבצע "צוק איתן" כדי לנגח את ראש הממשלה על תפקודו הלקוי באותה עת. בנט מתעמת עם נתניהו בסוגיית המדיניות כלפי חמאס בעזה, איכות ניהול המערכה, ובשאלת יעדיה.

בנט אינו מסתפק בכך: הוא גם תובע סיפוח של מעלה אדומים והלבנת גזילת הקרקעות, ובקרוב אף עשוי לתמוך בתושבי עמונה נגד הפינוי הצפוי. נתניהו, שגם כך נחלש תחת עננת חקירותיו, מבין, שאף על פי ש"לא יהיה כלום כי אין כלום", מתחזק המאבק על הנהגת הימין, בליכוד ומחוצה לו. גם ליברמן רואה את סקרי דעת הקהל ומנסה להוכיח שאין הוא חוטא במתינות מופרזת.

לא שיקולים ענייניים של טובת הציבור מדריכים את נתניהו וליברמן. שניהם מטים אוזן כל העת ימינה כדי לדעת לאן הרוח נושבת, שהרי הסקרים והבחירות הבאות חשובים יותר מגינויים אירופיים או תסכול פלסטיני. חשוב להם יותר להבין את מצוקת המתנחלים ולהתחשב במועצת יש"ע, המאוכזבת מאוד מההחלטה הנוכחית, כי לדבריה "זו אחיזת עיניים... על ממשלת ישראל לאשר את כל התוכניות שנמצאות על השולחן ולהוציא מכרזי בנייה בכל שטחי הגדה המערבית ובקעת הירדן".

ישראל הפכה בת ערובה של מנהיגים שעוסקים כל העת בשיקולים פוליטיים צרים של הישרדות. נתניהו יודע, שבנייה מסיבית בהתנחלויות — בגושים או מחוצה להם — מדרדרת את ישראל למצב דה־פקטו של מדינה דו־לאומית, שתיאלץ לבחור בין היותה מדינה דמוקרטית לבין היותה מדינת אפרטהייד. נתניהו יודע זאת, אבל לא אכפת לו. בנט נושף בעורפו והוא הרי צריך לשרוד בתפקידו. הציבור יחכה.