ל"צריבת התודעה של האויב"

הפיגוע האחרון במתחם שרונה גבה את חייהם של ארבעה אזרחים ישראלים, וגרם לפציעתם של עוד שישה. שום התראה מודיעינית לא קדמה לו, ככל הידוע, אבל איש לא יכול לטעון שהופתע. גל הפיגועים הנוכחי, שהוא במסגרת אינתיפאדה השלישית, לא שכך. הוא כנראה גם לא ישכך במהרה.

מיד אחרי הפיגוע מיהרו ראש הממשלה ושר המלחמה הישראלים להכריז של שורה של צעדי ענישה קולקטיבית נגד האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים הכבושים. בעיצומו של חודש הרמדאן הקפיאה ישראל 83 אלף היתרי כניסה לישראל לביקורי משפחות, והיתרים לקומץ מתושבי עזה להתפלל במסגד אל־אקצה. תכליתם של הצעדים הללו היא אחת: לרצות את דעת הקהל שוחרת הנקם.

שרי הממשלה הישראלית התחרו ביניהם מי יפיץ הודעה קיצונית יותר. שר המלחמה, אביגדור ליברמן, מיהר להכריז שהוא "לא יסתפק בדיבורים"; סגנו, אלי בן דהאן, איים ש"החיים ביטא לא יימשכו כרגיל"; שר החינוך, נפתלי בנט, השווה בין המפגעים מיטא ל"ארגון הטרור צפונית לנו"; שר התחבורה, ישראל כ"ץ, קרא ל"טיפול שורש מונע שייזכר בהיסטוריה"; שר המדע, אופיר אקוניס, קרא לגרש את משפחות המפגעים ולהרוס את בתיהם; ושרת התרבות קראה ל"צריבת התודעה של האויב".

לדיבורים המתלהמים והחלולים מתוכן הללו, כמו לצעדי הענישה הקולקטיבית, אין כל ערך ממשי. הם לא יבטיחו את חייו של האזרחים, אלא רק יגבירו את התסכול והשנאה של מי שנכפה עליהם לחיות תחת הכיבוש הישראלי, וסופם שידחפו עוד צעירים אל ההתקוממות.

מדהים הדבר כיצד ממשלת ישראל המוזרה הזאת אינה מפיקה את הלקח ומפנימה את מה שהיה צריך להיות ברור מזמן: המאבק הפלסטיני יימשך כל עוד אין אופק של תקווה לעם הפלסטיני. שום צעדים צבאיים לא ימגרו אותו ושום הצהרות רברבניות לא ישימו לו קץ. הדרך היחידה להתמודד עם המאבק הפלסטיני היא באמצעות שחרור העם הפלסטיני מהכיבוש. עד אז הוא ימשיך להתקומם בכוח, כמו מרבית העמים בהיסטוריה.