צעידה לאחור

עובדה היא שהמשק הישראלי עובר בהאטה. בשלוש השנים האחרונות הוא צומח רק בקצב של 2.5% לשנה, במקום בקצב הרצוי של 4%-5%, כפי שהיה עד 2011.

משמעות הדבר היא צמיחה אפסית לנפש, צעידה לאחור ביחס למערב, והעדר אפשרות להעלות את השכר ורמת החיים. המצב הזה מושפע אמנם גם מהעולם, אך יש לו בהחלט סיבות מקומיות, בהן התנהלות מיושנת וחוסמת־צמיחה במוקדים חשובים במשק, כמו התעשיות הביטחוניות, הנמלים, חברת החשמל ועוד.

ראש הממשלה הישראלי בנימין נתניהו מודע למצב הבעייתי, והוא לוחץ על שר האוצר שלו, משה כחלון, להכניס לחוק ההסדרים את מנגנון בוררות החובה, שיקשה על שביתות בשירותים חיוניים למשק, ולפעול בנחישות להקלת נטל הרגולציה. נתניהו צודק. במציאות הפוליטית שלנו, הוועדים הגדולים וההסתדרות מנצלים את פחדנותם של הפוליטיקאים, ומונעים ניהול תקין ורפורמות. כחלון, מצדו, לא רוצה להתעמת עם יו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן. הוא טוען שנתניהו לא ילך אתו לאורך כל הדרך, אלא ינטוש אותו באמצע, כשהנושא יגיע לכנסת, כי רבים מחברי הליכוד יהיו בעד הוועדים ונגד הבוררות. אלא שזהו נימוק חלש. שר אוצר צריך להילחם על הדברים הנכונים, לטובת המשק, ולא לחשוב על תדמית ויחסי ציבור.

בהחלט בנימין נתניהו אינו חף מביקורת. הרגולציה שהוא מלין עליה וחפץ בהקלתה, צמחה בפראות דווקא תחת שלטונו. ראש הממשלה הישראלי אף הביע אכזבה מגודל הגירעון בתקציב — ואמנם 2.9% זה גירעון גבוה ואף מסוכן — אלא שהסיבה המרכזית לו היא הההסכמים הקואליציוניים היקרים שהוא עצמו חתם עליהם לפני שנה וחצי.

בתקציב המוצע על ידי האוצר חסרות רפורמות חשובות, מעודדות צמיחה, כמו טיפול בקביעות הטוטאלית במגזר הציבורי, ייעול תקציב כוחות ישראל והכנסת היגיון כלשהו בפנסיה התקציבית. נתניהו וכחלון לא מקדמים אותן. לעומת זאת, השבוע הם ביטלו את חוק לימודי הליבה, מה שיפגע בצעירים חרדים שיתקשו בבגרותם למצוא עבודה המניבה שכר ראוי. במקום להחליף ביקורות הדדיות מן הראוי שכחלון ונתניהו ישלבו ידיים ויפעלו לטובת המשק והחברה כולה בישראל, ולא רק למען המשך שלטונם.