צביעות ימנית
ראש הממשלה הישראלי התחבט והתלבט, השתהה והתמהמה חודשים ושנים, עד שהגיע באחרונה להחלטה בעד הסכם הפיוס עם טורקיה.
בנימין נתניהו קיווה שהמצב באזור ישתנה, למשל שטורקיה תיחלש מול רוסיה, או שמנהיג טורקיה, רג'פ טייפ ארדואן, ראש הממשלה שהיה לנשיא ונוהג כסולטן, יאבד את אחיזתו בשלטון. כך או כך, ההמתנה לא הועילה לשיפור ההסכם; מה שנתניהו דחה לפני שנתיים, קיבל לבסוף לפני שבועיים.
בכל פשרה יש ויתורים המעוררים אי נוחות, הן לגופם והן מעצם הנסיגה מהתביעה המוצגת לצד השני. טורקיה, כמו ישראל, יצאה מהמיקוח כשחצי תאוותה בידה. אבל ההתבוננות בסעיפים פרטניים, חשובים ככל שיהיו, עלולה להחמיץ את העיקר: השלם שבהסכם עולה על סכום חלקיו. התועלת המרכזית לישראל נובעת משיקום יחסיה עם אנקרה, ומהסרת המכשול שהציב ארדואן בפני שיתוף ישראל במסגרות הנשענות על הסכמה כוללת, כמו ברית נאט״ו. גם אם בעידן ארדואן אין לצפות לחזרה לתקופת השיא של היחסים, בשנות ה–90 — כשבחסות תהליך אוסלו נרקם תחת המטרייה האמריקאית משולש ישראל־ירדן־טורקיה — יש ערך רב למעבר מאיבה טורקית לתקינות מדינית.
חשוב לישראלים גם מיצובה של טורקיה כסוג של מתווך בין ישראל לבין תנועת חמאס. העדר ערוץ הידברות בין ישראל לעזה בלט בתוקפנות "צוק איתן", כאשר מצרים בראשות עבד אל־פתח א־סיסי רחשה אהדה לישראל והתרחקות ממנהיגי חמאס. מאזן זה אמנם היה נוח לישראל, אך מנגד הוא מנע את קיומו של מנגנון מו"מ, מהסוג שפעל בתקופת האחים המוסלמים והנשיא מוחמד מורסי והביא לכך שתוקפנות ״עמוד ענן״ ב–2012 היה קצר יותר ויקר פחות מ"צוק איתן" ב–2014. חיוני הדבר לישראלים,שבעיתות משבר, על סף הסלמה או בעיצומו של עימות, יימצא גורם המקובל על שני הצדדים, שיכול למצוא נקודות פשרה ביניהם. הטורקים יכולים להיות גורם כזה.
גם השיפור המקווה במצבה הכלכלי של האוכלוסייה בעזה, בעקבות החלשת הסגר על הרצועה והעברת עוד סחורות לתוכה — הוא רווח נקי לכל.
התנגדות שרי הבית היהודי וישראל ביתנו להסכם אינה רצינית. היא נועדה לבדל אותם מנתניהו ולאגף אותו מימין.
