המשטר הציוני של גרמניה

בשנת 2005, כאשר מרקל הפכה לקנצלרית גרמניה וכיהנה בתפקיד זה במשך 16 שנים, הממשלה הירוק-אדום הגיעה לסיומה. ב-2008, במהלך נאום בפרלמנט הישראלי, הצהירה מרקל כי "האחריות ההיסטורית הזו היא חלק מהאינטרס הלאומי של ארצי".

בחמשת החודשים אחרי ה-7 באוקטובר 2023, העולם צפה באימה איך גרמניה משתמשת במה שמכונה ה"שואה" כנשק להשתיק ביקורת על מלחמתה של ישראל בעזה. התנהגותה של ממשלת גרמניה במשבר הזה כמעט ולא הייתה שונה מזו של ארצות הברית: שתי המדינות שלחו נשק לישראל ותמכו בה בבית הדין הבינלאומי לצדק נגד דרום אפריקה. אבל ברמה המקומית, גרמניה הרחיקה לכת ופעלה ביתר אגרסיביות בדיכוי מפגינים, אמנים ואינטלקטואלים שהצהירו על סולידריות עם העם הפלסטיני. פעולות אלו מנצלות את אותה אחריות שהוטלה על גרמניה ל"שואה", כדי להגין מוסריות.

בעוד שתשומת לב רבה ניתנה לדיכויים הספציפיים הללו, מעטים התייחסו לתהליך היווצרותה וההתפתחות של תרבות זיכרון "השואה" בגרמניה. בארצות הברית רבים רואים בגרמניה מדינה מובילה שמיסדה תרבות של זיכרון "השואה" שהובילה לתמיכה ללא תנאי בישראל. אבל המציאות יותר מסובכת מזה. תרבות זיכרון זו התבססה במבנה הפוליטי של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה משנות ה-80 ואילך. עם זאת, במהלך שני העשורים האחרונים התרבות הזו הידרדרה, וגרמניה הפכה מקבלת אחריות מול האנושות להגבלת אחריות זו על ישראל.

חלק ניכר מהאשמה לשינויים הללו מוטלת על אנגלה מרקל, ששלטה בפוליטיקה הגרמנית בשני העשורים האחרונים. אך יש לציין כי בתקופה זו יצרו הכוחות הפוליטיים הקרובים ברית בלתי צפויה בין המרכז השמאלי של גרמניה לבין האגף הימני של אמריקה וישראל.

כיום, ממשלת הקואליציה הגרמנית מורכבת מסוציאל-דמוקרטים, הירוקים ודמוקרטים חופשיים. לדברי ניימן, עמדותיה של ממשלה זו לגבי ישראל "שמרנית ותומכות יותר מהעמדות של ועדת יחסי הציבור של ארה"ב וישראל".

בשנת 2005, הממשלה האדומה-ירוקה הגיעה לסיומה כאשר מרקל הפכה לקנצלרית גרמניה וכיהנה בתפקיד במשך 16 שנים. ב-2008, במהלך נאום בפני הכנסת הישראלית, שהיה הנאום הראשון של קנצלרית גרמניה שם, הדגישה מרקל כי כל קודמותיה מודעים לאחריותה המיוחדת של גרמניה לביטחון ישראל. הוא הצהירה כי "האחריות ההיסטורית הזו היא חלק מהאינטרסים הלאומיים של ארצי".

עמדתה של מרקל הושפעה בבירור מרודולף דרזר, שגריר גרמניה בישראל בין השנים 2000-2005. "דריסר" כתב במאמר ב-2005 כי "ביטחון ישראל הוא חלק מהאינטרסים הלאומיים שלנו".

למרות שהמונח הושאל במקור מיושקה פישר Joschka Fischer, יועציה של מרקל מצאו אותו מתאים יותר מ"סגנון הדיבור הנוצרי-דמוקרטי שלה", מדווח "שפיגל". מעשה זה של מרקל, שהיה ידוע כמדיניות "אין חלופה", הוציא למעשה את מדיניותה של גרמניה כלפי ישראל ממעגל התחרות הדמוקרטית, ולפי ההיסטוריון יורגן צימרר, הפך את המדיניות הזו לעיקרון של "אין-שטויות".

מרקל הצליחה בהקשר זה: כמעט כל הקשת הפוליטית בגרמניה הסכימו בסוגיה שאחריות כלפי ישראל היא אחד מעקרונות האינטרס הלאומי של המדינה. בשנת 2021 פרסמה ממשלת הקואליציה החדשה, המורכבת מהסוציאל-דמוקרטים, הירוקים והדמוקרטים החופשיים, הסכם שכולל את הסעיף המפורסם: "ביטחון ישראל הוא האינטרס הלאומי שלנו".

הקנצלר אולף שולץ ביקר בישראל עשרה ימים בלבד לאחר ה-7 באוקטובר 2023 וחזר על הצהרה זו, בזמן שישראל הטילה אלפי פצצות על עזה. מאז שמרקל עזבה את תפקידה, גברה הביקורת על מורשת מדיניות החוץ שלה, במיוחד ביחס לתעדוף אינטרסים כלכליים על פני ביטחון מול סין ורוסיה. אבל האירועים לאחר ה-7 באוקטובר הראו שגם מורשתה של מרקל במדיניות החוץ של גרמניה כלפי ישראל פעלה בצורה הרסנית. ב-2009, שנה לאחר נאומה של מרקל בכנסת הישראלית, עלה נתניהו לשלטון בפעם השנייה, ומאז ישראל הפכה יותר ויותר לימין הקיצוני. כעת, גרמניה לא מסוגלת או לא מוכנה לבקר את ישראל, אפילו כשישראל מוציאה פלסטינים מאדמתם ומפציצה אותם.

מנהיגים בולטים של מפלגת הירוקים, ובהם שרת החוץ אנאלנה ברבוק Annalena Baerbock ושר הכלכלה רוברט האבק Robert Habeck, הם מהתומכים הנלהבים של ישראל ומבקרים נחרצים של אנטי-ציונות ופרו-פלסטיניות.

לאחרונה הגישה חברת התקשורת שפרינגר  Springerתביעה נגד כמה ממבקריה של ישראל, בהם נמי אל-חסן, עיתונאית פלסטינית-גרמנית שפוטרה בסופו של דבר מהטלוויזיה הלאומית של גרמניה.ZDF  עובדי החברה נאלצים לחתום על הצהרת תמיכה בישראל. בחת המדינות בגרמניה הפכה התמיכה בישראל לתנאי אזרחות, וגם מדינות אחרות מנסות ליישם את אותה תוכנית, כאילו כל אזרחי גרמניה הם עובדי שפרינגר.

בשנה שעברה פרסם העיתון Datasite  את המיילים שהודלפו של מתיאס דופנר, מנכ"ל ספרינגר, בהם חשף את דעותיו הפוליטיות. אחד המיילים שלו הסתיים במשפט המצמרר והמוזר: "הציונות חשובה מכל דבר אחר". ביטוי שמתאר בצורה מושלמת את הקונצנזוס הפוליטי שנוצר בגרמניה בעשורים האחרונים.

מקורות:

מילות מפתח: יחסי גרמניה וישראל, היטלר והיהודים, איך הייתה השואה, גרמניה ופלסטין, מלחמת עזה.