וייטנאם ניצחה, ופלסטין תנצח עם האומה למרות האכזבה

אבל למה הוייטנאמים ניצחו? מדוע הערבים לא השיגו ניצחון מאז שהמהפכה האלג'יראית הביסה את צרפת לאחר 130 שנות קולוניאליזם עקוב מדם ושנאה? זוהי השאלה שעלינו לענות עליה באומץ ובהיגיון, יהיו אשר יהיו ההשלכות והחששות מהתגובות

אתר "פארס טודיי" ציטט מאמר באתר "אל ג'זירה" מאת העיתונאי והסופר "אחמד אל שייח" בו נכתב: כשמדפדפים בתמונות ארכיון שצולמו לפני חמישים שנה, ותיעדו את בריחתם של האמריקאים ובני בריתם מסייגון Saigon (כיום הו צ'י מין סיטי) Ho Chi Minh City (HCMC), שהייתה מוקפת על ידי כוחות הווייט קונג "החזית הלאומית לשחרור דרום וייטנאם" Viet Cong והצפון וייטנאם. אפשר להסתכל על כל אחת מהתמונות וזה לוקח אותנו חמישה עשורים אחורה.

למה בני החורין בעולם מוצאים את עצמם חוגגים עם הווייטנאמים את ניצחונם המפואר לפני חמישים שנה? מפני שמי שיודיע את הנכבה, מזרז את הימים כדי להצטלם בעיר הקודש, או בחיפה, או בלוד, והכיבוש וסוכניו יברחו, או שמא כתוב לו מות קדושים?

אחר ניצחונה של וייטנאם וסיום המלחמה, והווייטנאמים ליקקו את פצעיהם והחלימו מהם באופוריה של מנצח, למרות שמנהיגם הגדול, הו צ'י מין Ho Chi Minh, נפטר שש וחצי שנים קודם לכן, ב-2 בדצמבר 1969. ביום ניצחונה של וייטנאם, נהגו האזרחים לומר, "אילו רק הו צ'י מין, שניצח את צרפת ואת ארה"ב, היה חי!" באשר לגנרל הגאון שלו, וו נגוין גיאפ Vo Nguyen Giap, הוא היה שיכור מניצחון פעמיים: כאשר ניצח את הצרפתים בקרב דין ביין פו Battle of Dien Bien Phu ב-1954, ושמר על צפון וייטנאם חופשית, וכאשר ניצח את האמריקאים 21 שנים מאוחר יותר.

השמחה בניצחונה של וייטנאם היא שמחה של ניצחון המדוכאים על המדכא ושל האדם על השטן. השמחה על ניצחונה של וייטנאם היא שמחה של ניצחון האמת על השקר, ושל ניצחון אוהבי ארצם על פחדנים, בוגדים ומוכרים את עצמם. הדבר היחיד שמחבר את בני החורין לווייטנאם הוא הקשר האנושי, זוהי סיבה מספקת לשמחה עבור כל ערבי המצפה לשמחת הניצחון המיוחל.

אבל למה הוייטנאמים ניצחו? מדוע הערבים לא השיגו ניצחון מאז שהמהפכה האלג'יראית הביסה את צרפת לאחר 130 שנות קולוניאליזם עקוב מדם ושנאה? זוהי השאלה שעלינו לענות עליה באומץ ובהיגיון, יהיו אשר יהיו ההשלכות והחששות מהתגובות.

הווייטנאמים לחמו כאומה שידעה והאמינה בזהותה, והם ניצחו. יש שיגידו שברית המועצות וסין תמכו בהם בנשק ובמודיעין, וזה נכון. אבל הווייטנאמים עצמם לחמו בקרבות ביערות, ביערות הגשם הטרופיים, במנהרות ובהרים. הם איבדו שלושה מיליון מאזרחיהם, והם לא נחלשו ולא נכנעו. נכון גם שהיו כאלה בדרום שהתגייסו לשירות הכיבוש באמצעות תיאום ביטחוני, לחימה והחזקה כבני ערובה. עם זאת, מנהיג מאבקם לא התפתה לשטיח האדום, לא העדיף מלונות על פני שוחות, לא התפתה לאורות הכיבוש האמריקאי בסייגון, ולא קיבל את העובדה שהמולדת והאומה הווייטנאמית מצטמצמות לארמון יוקרתי תחת עיני הכיבוש ושמירת אלה ששילמו להם.

הו צ'י מין נפטר שש וחצי שנים לפני הניצחון, ודמותו נעלמה מהחזיתות, אך מורשתו האותנטית נותרה בלבבות ובמוחות, משום שלא סטה משיטת המאבק שלו, והוא קיבל לא פחות מאשר וייטנאם מאוחדת, צפון ודרום, והוא לא הסתפק בשטח ממנה שעליו, תחת עיני ואוזני הכיבוש, ניתן להקים סמכות ש"בעליה" שמכנים מדינה. הו צ'י מין נפטר, אך המפלגה הקומוניסטית הווייטנאמית לא התנדנדה, והאמינה במולדת מאוחדת וחופשית ובאומה איתנה בזהותה.

הווייטנאמים סבלו את זוועות המלחמה, את פשיטותיהם של מפציצים אמריקאיים ענקיים, פצצות נפאלם, וגרמו לאויבם אבדות שהלכו וגדלו מדי יום. הם אילצו את הפוליטיקאים של וושינגטון להכיר בכך שתבוסתם הפכה קשה יותר ויותר, אם לא בלתי אפשרית. מאות אלפי אמריקאים יצאו לרחובות כדי לומר די!

הצבא הצפוני והגרילה של הווייט קונג פרצו לסייגון, והאמריקאים המעטים שנותרו נמלטו. רבים אחרים הצטרפו לכיבוש, תיאמו עמו, והתנכרו למולדתם ומאומתם.

הווייטנאמים ניצחו, וניצחונם היה ניצחון לסביבתם האזורית המתורבתת, שלא אכזבה אותם. כמוהם בלאוס Laos ובקמבודיה Cambodia, הם הקריבו אלפי חיים כדי לשמור על קווי האספקה ​​שלהם פתוחים. והנה עלייתם היום, עלייה לכולם. הבה נדמיין כיצד היה מתפתח המצב אילו הו צ'י מין היה מקבל תבוסה בצפון, בעוד שהדרום נשאר מדינת חסות אמריקאית, מבודדת מאומתה וסביבתה מבחינת גיאוגרפיה, תרבות ושיוך ציוויליזציונלי.

לאחר הניצחון ותחילת עידן האומה המאוחדת והעצמאית, וייטנאם לא גלשה למלכודת "הנצחיות המהפכנית", למרות שהמפלגה הקומוניסטית שהובילה את המהפכה עדיין מובילה את המדינה, אשר מסתכלת אל העתיד בעיניים חדשות. כיום, וייטנאם היא מדינה מתפתחת במהירות, ובחלק מהתעשיות, הביטוי "תוצרת וייטנאם" כמעט מתחרה ב"תוצרת סין".

היום כול העולם רואה את תמונות הניצחון של וייטנאם והכול שוב שמח, אבל זו שמחה מעורבת בעצב ובכעס.

להפוך דף בתקווה למצוא כמה תמונות מזמחות מההיסטוריה הערבית המודרנית שלנו. תמונות מהשלבים האחרונים של מלחמת העצמאות האלג'יראית, שנמשכה מ-1954, שנת ניצחונה של וייטנאם על צרפת, ועד 1962, אז נאלצה צרפת לסגת מאלג'יריה ב-5 ביולי.

האלג'יראים נלחמו תוך כדי קריאת דבריו של אבן בדיס הגדול Abdel-Hamid ibn Badis: "העם האלג'יראי הוא מוסלמי ושייך לערביות". האלג'יראים הקריבו מיליון וחצי חללים וגזלו את מולדתם וחירותם מכיבושה האכזרי של צרפת. מאבקם נבע מאמונתם בשייכות ארצם לאומה האסלאמית ובערביות המקיפה. הם דחו את כל הצעות הפיוס שפגעו במטרה הרצויה: עצמאות מוחלטת. באותה תקופה, כל העמים הערבים, מזרח ומערב, היו איתם, ושכניהם במרוקו היו איתם. הם פתחו את גבולותיהם בפני המהפכנים שלהם ולא חסכו בתמיכה חומרית ופוליטית בכל הפורומים.

עמים ערבים מנצחים כשהם נלחמים, מתוך הבנה שכל אחד מהם שייך לאומה, שמאבקם הוא קרב לאומה כולה, ושניצחונם הוא ניצחון לאומה כולה. כמה בני העם הערבי היו שמחים כשעומדים בתור בבית הספר בבוקר וקוראים, "אנחנו נחושים שאלג'יריה תשרוד".

הלוואי והיום הביטוי "תוצרת אלג'יריה" יהיה נפוץ בשווקים כמו הביטוי "תוצרת וייטנאם".

להפוך את הדף כדי לראות אם אפשר למצוא תמונה אחרת מזמחת !

תנועת "פתח" ירתה את הירייה הראשונה שלה ב-1 בינואר 1964, שלוש שנים לאחר תחילת ההתערבות האמריקאית בדרום וייטנאם, שהפכה לישות עצמאית לאחר חלוקתה של וייטנאם בעקבות תבוסת צרפת, כאשר בחירות לקביעת עתיד המדינה נערכו בשני החלקים.

הכול היה שמח והריע למהפכה המתהווה, ולמרות שכל פלסטין נכבשה ביוני 1967, העמים הערביים נותרו מקווים לניצחון מתממש ובא. הנהגת ארגון השחרור הפלסטיני השתנתה, והנהגה חדשה הגיעה להנהיג את הארגון ואת הזרוע הצבאית שלו, תנועת פתח, כמחליפה של המנהיג המייסד (אם יורשה לומר).

למרות שהסיסמה הייתה "מהפכה עד ניצחון" והספרות דיברה על שחרור מהים ועד לנהר, רק שלוש שנים חלפו לאחר התבוסה הערבית המהדהדת של יוני עד שהחלו המגעים הראשונים עם ישראל באישון לילה כהכנה להסדר. עיסאם סרטאווי Issam Sartawi המנוח היה הסנדק המוצהר של אותם אנשי קשר, ואחרים ששמם נותר בסוד, שחלקם עדיין בחיים. זו הייתה תחילתם של ויתורים רצופים שהובילו את העניין הפלסטיני למעמקי הסכמי אוסלו, לתיקון מגילת אש"ף ולקבלת רסיס מהמולדת.

נכון שהו צ'י מין קיבל את הרעיון של משא ומתן עם הצרפתים ולאחר מכן עם האמריקאים, אך הוא לא הניח את נשקו למרות כל הכאב, והוא מעולם לא קיבל ברסיס מהמולדת. הוא היה בטוח שהבחירות שעליהן הוסכם בוועידת ז'נבה ב-1954 בעקבות תבוסת צרפת יובילו למולדת מאוחדת. הו צ'י מין לא ניהל משא ומתן בסתר, והוא לא הסתיר דבר מהעם שכינה אותו "הדוד". זה ההבדל!

כדי להשלים את המעגל, היה צורך להסיר את העניין הפלסטיני מממדיו הערביים-לאומניים והאסלאמיים. זו הייתה דרישה ישראלית שתומכת ורצויה על ידי רוב מדינות ערב. פסגת רבאט בשנת 1974 התפרסמה בהצהרה על החלטה פלסטינית עצמאית, וכי אש"ף הוא הנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני. זה לא היה מזיק אלמלא ספרותה וסיסמאותיה של המהפכה היו חותרות תחת תקשורת ומשא ומתן בדלתיים סגורות.

כפי שאמרנו, הו צ'י מין לא ניהל משא ומתן בסתר, וגם לא ניסה לבודד את מטרתו מסביבתה האזורית והתרבותית, וכך גם המהפכנים האלג'יראים עשו. זה עוד הבדל!

החלטת רבאט הייתה מה שקיוו המשטרים הערביים הרשמיים, להתחמק בפומבי מכל מחויבות מעשית לפלסטין. התחושה הרווחת הייתה שנקבל כל מה שהפלסטינים יקבלו, גם אם זו תהיה קפיצה אל תוך החשיכה, שנזקיה לא יוגבל לפלסטין הכבושה, אלא יתרחבו לכל מדינות ערב!

החלטות ההתנערות הערביות התקבלו בחיפזון, החל בקמפ דיוויד, עד שחלק מהערבים כיום הפכו לבעלי ברית גלויים של ישראל. חלקם מקווים שישראל תקבל אותם כשידפקו על דלתה, אולי כדי להציל אותם מעוני, או מחרם אמריקאי, או כדי לדכא מלחמת אזרחים, או כדי להגן עליהם משכן האורב סביבם, כפי שהם מדמיינים.

בעלות בריתה של וייטנאם באזור, תרבותה, אידיאולוגייתה וציוויליזציה, לא התחמקו מאחריותן כלפיה, למרות הקשיים שסבלו. זהו הבדל נוסף בין הסביבה של וייטנאם לסביבה של פלסטין.

אנשי לאוס, קמבודיה, סין או ברית המועצות לא היו מקבלים את העובדה שאנשי וייטנאם יימחקו או ימותו מרעב וצמא, והם לא היו מרעיבים אותם מחשש לחרון אפה של ארה"ב.

עזה גוועת בעוני ולא תוותר על כבודה ובדת שלה. עזה עומדת בפני רצח עם וקוראת לעזרה, אך איש אינו עונה. כולם סביבה מתים, אפילו שבעים מזללנות ההשפלה. אמא סוריה זועקת לעזרה, אך איש אינו עונה. הוי מולדתי הגדולה! להזהר! כולם ייאכלו כפי שפלסטין נאכלה!

להפוך את הדף בתקווה למצוא משהו שיציל מהנשמה הסוערת ויחזק את הלבבות

ג'לאל א-דין אל-רומי שאל פעם את שמס א-דין אל-תבריזי: "ומהי הדרך לאלוהים?" הוא ענה: "לחיות בדרכו של אלוהים זה כואב יותר ממוות בדרכו. אתה מת לכמה רגעים או דקות כדי לעבור לממלכתו ולשמוח. אבל לחיות בדרכו תוך כדי הליכה מול ההמונים הצועדים אל תהוםם... זהו הג'יהאד הגדול".

עזה תמיד חיה למען אלוהים ואחד מבניה מת למענו. זה ההבדל בין עזה לעולם כולו!

FT

מילות מפתח: וייטנאם, לאוס, קמפודיה, אלג'יריה, פלסטין, עזה, ארה"ב