מהטיה לביקורת: כיצד השתנה השיח התקשורתי המערבי כלפי פלסטין?

במשך עשרות שנים, הסוגיה הפלסטינית הייתה שבויה על ידי הנרטיב הישראלי בתקשורת המערבית, כאשר ישראל מוצגת כ"קורבן מוקף אויבים", בעוד שהפלסטינים הוצגו כמקור לאלימות ואיום

פארס טודיי - הטיה תקשורתית זו ניכרת בבירור באופן שבו הוצגו שאלות לאורחים פלסטינים או לאלו שהביעו סולידריות איתם. לעתים קרובות התבקש מהם תחילה "לגנות" את תנועות ההתקוממות, ובראשן חמאס, לפני שהורשו להתעמק בפרטי הכיבוש וההפרות הישראליות.

אחת הדוגמאות הבולטות לכך הייתה סגנונו של העיתונאי הבריטי המפורסם פירס מורגן Piers Morgan, שנהג לשאול את השאלה המרכזית בראיונותיו: "האם אתה מגנה את חמאס?", והעמיד את האורח למגננה מהרגע הראשון.

אבל עם הזמן, נראה היה שמורגן עצמו עבר שינוי ניכר ברטוריקה שלו, כשהוא החל לשאול שאלות דומות, הפעם לצד הישראלי, כמו: "אתם רוצחי הילדים בעזה. איך אתם מצדיקים את זה?"

לא ניתן להתייחס לשינוי זה כאל מעבר מ"הצד הישראלי" ל"הצד הפלסטיני", אלא כהשתקפות של משוואה רחבה יותר: דעיכת יכולתו של הנרטיב הישראלי להשתלט על השיח התקשורתי במערב, ועלייתו של הנרטיב הפלסטיני ללב הדיון הציבורי.

מלכודת תקשורתית: השאלה על "גינוי חמאס"

השאלה המופנית לאורח הפלסטיני: "האם אתה מגנה את חמאס?" אינה שאלה ניטרלית; אלא כלי פוליטי ותקשורתי מכוון. היא מאלצת את הפלסטיני או את תומכו להתחיל בהתנצלות או גינוי, במקום להתחיל בהסבר על שורשי הטרגדיה: שבעה עשורים של כיבוש, טיהור אתני, מצור חונק והאצת הרחבת ההתנחלויות.

ראוי לציין כי שאלות מסוג זה מופנות לעיתים רחוקות לצד הישראלי או לתומכיו.

איש אינו שואל אותם: "האם אתם מגנים את הפצצת בתי החולים ובתי הספר? האם אתם מגנים את הריגת אלפי ילדים בעזה? האם אתם מגנים את ההתנחלויות ואת עקירת הפלסטינים?" דואליות זו חושפת הטיה מבנית בתקשורת המערבית, אשר מצמצמת את הכיבוש ל"תגובת הגנה", תוך הצגת ההתקוממות הפלסטינית כ"טרור".

ממלחמת ששת הימים ועד לחוסר האונים של ימינו

אולי האירוניה ההיסטורית המשמעותית ביותר בהקשר זה היא ההשוואה בין מלחמת יוני 1967 למלחמה המתמשכת בעזה, הנמשכת כבר 22 חודשים.

בשנת 1967, הצליח צבא ישראל, תוך שישה ימים בלבד, להביס יחד כמה צבאות ערביים ולכבוש שטחים שגודלם פי כמה מפלסטין ההיסטורית, כולל הגדה המערבית, עזה, סיני ורמת הגולן.

זה היה ניצחון צבאי מהיר שחיזק את תדמיתה של ישראל כמעצמה בלתי מנוצחת וביסס אותה בתודעה המערבית כבעלת ברית אסטרטגית המסוגלת לכפות מציאויות חדשות בכוח.

אבל כיום, לאחר עשרות שנים של עליונות צבאית וטכנולוגית, ישראל חסרת אונים מול תנועת התקוממות נצורה ברצועת עזה. למרות היותה בעלת אחד הצבאות החזקים בעולם, ועם תמיכה ישירה מארצות הברית ובעלות בריתה, היא לא הצליחה לחסל את פלוגות ההתקוממות במשך כמעט שנתיים.

פער זה מגלה כי מאזן הכוחות אינו נמדד אך ורק במספר המטוסים והטנקים, אלא ברצון העם וביכולתו להפוך עוול היסטורי להתקוממות מתמשכת. ההתקוממות הפלסטינית, למרות יכולותיה המוגבלות בהשוואה לארסנל של ישראל, הוכיחה את יכולתה לכפות משוואות חדשות ולסכל את הפרויקט הישראלי בעזה.

השינוי של פירס מורגן: מהטיה לביקורת

בהקשר זה, השינוי בשיח מצד אנשי תקשורת מערביים כמו פירס מורגן הוא משמעותי. בתחילה הוא דבק במודל התקשורת המסורתי שהטיל את נטל הגינוי על הפלסטינים, אך עם הזמן, ולאחר תיעוד הטבח המתמשך בעזה, הוא לא היה מסוגל עוד להתעלם מהאמת.

מורגן החל להתעמת עם גורמים ישראלים בשאלות שלא היו רגילים אליהן בתקשורת המערבית: על הריגת ילדים, הרס תשתיות אזרחיות והמצור הבלתי אנושי.

שינוי זה אינו משקף בהכרח הטיה מוחלטת כלפי הנרטיב הפלסטיני, אך הוא משקף מודעות גוברת לכך שהנרטיב הישראלי איבד את אמינותו לנוכח תמונות היוצאות מעזה ודיווחים של ארגוני זכויות אדם בינלאומיים.

דעת הקהל המערבית: דור חדש, קול שונה

שינויים בתקשורת הם בלתי נפרדים מתמורות בדעת הקהל. הדור הצעיר באוניברסיטאות המערביות, ובמיוחד בארצות הברית ובבריטניה, הפך מודע יותר לעניין הפלסטיני.

לרשתות החברתיות תפקיד מרכזי בשבירת המונופול הישראלי על הנרטיב, כאשר תמונות של ילדים קבורים מתחת להריסות וסרטונים של ההפצצות שודרו בשידור חי למיליוני צופים ברחבי העולם.

דור זה רואה בישראל מדינה כובשת וגזענית, לא רק "דמוקרטיה מאוימת". הוא רואה בפלסטינים קורבנות של קולוניאליזם מתנחלים, לא כ"מחבלים". שינויים אלה באו לידי ביטוי בהפגנות העצומות שהתקיימו בבירות העולם, בהן מאות אלפים יצאו לרחובות בדרישה לסיים את רצח העם בעזה ולסיים את המצור.

הפער בין העמים לבין הממשלות

אבל הדילמה טמונה בפער העמוק בין עמדותיהם של עמי המערב לבין מדיניות ממשלותיהם. בעוד שהאהדה העממית לפלסטין גוברת, ממשלות המערב, ובמיוחד ארצות הברית, בריטניה, גרמניה וצרפת, ממשיכות לספק תמיכה ללא תנאי לישראל - מבחינה פוליטית, צבאית וכלכלית.

סתירה זו בולטת יותר מתמיד: אנשים יוצאים לרחובות להגנת פלסטין, בעוד שמנהיגים פונים לאומות המאוחדות כדי לחזור על הרטוריקה של "זכותה של ישראל להגן על עצמה". כאן טמון המשבר המוסרי הגדול ביותר של המערב: הסטנדרטים הכפולים שלו בהתמודדות עם החוק הבינלאומי וזכויות אדם.

השינוי שעברו פירס מורגן ועיתונאים מערביים אחרים הוא רק אינדיקציה לסדקים בקיר הנרטיב הישראלי בתקשורת העולמית. שקרים אינם יכולים עוד להסתיר את העובדות המחרידות בעזה ובגדה המערבית. תמונות וסיפורים אנושיים חדרו דרך מחסומי התקשורת הקשים ביותר והפכו לחלק מהמצפון העולמי.

אבל השאלה המכרעת נותרת בעינה: האם אהדה זו של הציבור תתורגם ללחץ פוליטי שישנה את המדיניות הרשמית? או שמא היא תישאר רק גל רגשי שמתלקח ואז דועך?

מה שבטוח הוא שהפלסטינים הוכיחו, שוב, שהתקוממות אינה רק אופציה צבאית, אלא ביטוי לרצון של עם המסרב להימחק מההיסטוריה. ישראל, לא משנה כמה חזקה, אינה יכולה להכניע אומה שהחליטה לשרוד.

FT