קונולי, נשיאה לאירלנד: ניצחון לפלסטין... ותבוסה ללובי הציוני

מרגע ניצחונה, חברי הלובי התומכים בכיבוש היו מבועתים, והבינו שתבוסתם לא תוגבל לפרלמנטים או לאוניברסיטאות, אלא דווקא בקרב החשוב ביותר: קרב הנרטיב

פארס טודיי - ההכרזה על ניצחונה של קתרין קונולי בנשיאות הרפובליקה של אירלנד לא הייתה אירוע פרוטוקולי רגיל. אלא, היא הייתה מכה קשה למערכת שבאופן מסורתי שלטה בשיח המוסרי במערב, תוך שהמערכת הזו מצדיקה את הריגת הילדים ואת הפצצת בתי החולים בעזה. דמות עצמאית, ברורה ודוברת, העומדת לצד הקורבן, ולא לצד התליין, עלתה לתפקיד הסמלי הבכיר ביותר במדינה למרות כל ניסיונות ההסתה שקדמו לבחירות, ולמרות יללות הלובי הציוני התומכים בכיבוש, שחשו את הסכנה והפסידו בקרב עוד לפני שהחל.

אירלנד יודעת היטב מה משמעות הכיבוש, והסולידריות שלה עם פלסטין לא הייתה רק גל רגשי חולף. עם הנושא את זיכרון הדיכוי הבריטי לא יכול להיות שולל על ידי תעמולה המתארת ​​את מעשי הטבח של הכיבוש כ"הגנה עצמית". זו הסיבה, שכאשר קולותיהם של מיליונים עלו בעזה מתחת להריסות, הם מצאו הד טבעי במצפון האירי, בדיוק כפי שביטא זאת נלסון מנדלה כשאמר, "כולנו יודעים שחירותנו אינה שלמה ללא חירותם של הפלסטינים". ובגלל המשמעות העמוקה הזו, אנשים הצביעו לקונולי: משום שדיברה אמת בתקופה שבה פוליטיקאים בורחים מהאמת.

מרגע ניצחונה, חברי הלובי התומכים בכיבוש היו מבועתים, והבינו שתבוסתם לא תוגבל לפרלמנטים או לאוניברסיטאות, אלא דווקא בקרב החשוב ביותר: קרב הנרטיב. הלוביים הללו ערכו הלוויה פוליטית ופתחו בקמפיין הסתה נגד הנשיאה החדשה, בידיעה שהאיום הגדול ביותר על הפרויקט שלהם אינו טילים או צבאות, אלא דווקא נפילת המסכה. הכיבוש חי על שקרים, כפי שכתב פרנץ פאנון: "הקולוניאליזם יכול להרוג בנו הכל מלבד הרצון שלנו לשחרור". מה שתל אביב באמת חוששת ממנו הוא שהמרחב לאמת יתרחב בתודעה האירופית, ושמישהו ייצא מתוך המערכת המערבית ויכריז בגלוי: "האנשים האלה מבצעים רצח עם, לא הגנה עצמית".

קונולי לא נשאה נאומים אפורים, וגם לא השוותה קורבן לתליין. במקום זאת, היא הניחה את האצבע על הפצע, התעמתה עם הצביעות המערבית שמקדשת חיי אדם אם הם מערביים, תוך שהיא מוצאת אלף הצדקות לרצחם אם הוא פלסטיני. זה בדיוק מה שמסביר את הזעם הישראלי והתקשורתי נגדה. עצם נוכחותו של נשיא אירלנד שאינו נתון לסחיטה פירושה שהנרטיב החד-צדדי כבר אינו מוחלט, וכי ישנם סדקים ברורים בחומת ההגמוניה הרטורית שתל אביב נשענת עליה זה מכבר באירופה.

ניצחונו של קונולי, למרות אופיו הסמלי של התפקיד, נושא משמעות גדולה יותר ממגבלות הסמכות. זוהי הכרזה על שינוי תודעתי, על אירופה הפופולרית שהחלה להקדים את אירופה הרשמית, על דור חדש שקורא את האמת במו עיניו, לא דרך עדשות של תקשורת מכוונת. סמליות זו חזקה יותר מכל עמדה, משום שהקרב על פלסטין הוא קרב מוסר לפני שהוא קרב ריבונות. כפי שכתב איימה סזר: "כל קולוניאליזם הוא ציוויליזציה כוזבת, וגורלה תמיד ליפול". ונפילה כאן תמיד מתחילה בקריסת הלגיטימציה המוסרית. זה בדיוק מה שקרה לפרויקט הכיבוש מאז שעזה החלה לשבור את המצור בעזרת נרטיבים ועמידה איתנה מול אבנים ונשק.

העם הפלסטיני, הרואה את ראש מדינה אירופאית מכריז בבירור על תמיכתה בו, משוכנע שניתן להטיל מצור על קול חופשי, אך לא ניתן להביסו. כפי שכתב ע'סאן כנפאני: "הגוזל הוא זה שיוזם את ההרג, אך ההתקוממות היא זו שיוזמת את החיים". זוהי בדיוק המשמעות שממנה חושש הממסד התומך בכיבוש, משום שהוא מגדיר מחדש את ההתקוממות ככבוד, מודעות וזכות טבעית, ולא האשמה, כפי שמכונות העיוות מנסות לקדם.

קונולי כיום לא לבדה משנה את המשוואה, אלא פותחת את הדלת. על הפלסטינים בתפוצות לנצל את הרגעים הללו ולהבין שהמודעות גוברת במערב, וכי תבוסת הנרטיב הציוני אינה חלום רומנטי, אלא תהליך היסטורי המתפתח לנגד עינינו. ההיסטוריה - לא משנה כמה ארוך הלילה - אינה מצדדת ברוצחים, וגם לא סולחת למתיישבים; בסופו של דבר היא מצדדת בחופשיים. ברגע שהעובדות מתחילות לצוץ, זעקות הלובי התומכים בכיבוש הופכות לחריג מוסרי בלבד בנוף אנושי משתנה.

היום, תל אביב הפסידה סיבוב בזירת המשמעות, ופלסטין זכתה לקול חדש על במה בינלאומית משמעותית. זוהי התחלה, לא הסוף, כי הצדק לעולם לא מת... וכי עמים שמתקוממים - לא משנה כמה זמן יהיו האזיקים - בסופו של דבר יכפו את הנרטיב שלהם.

FT