שכר מוגזם ולא ממוסה

הבנקאים ועובדי המגזר הפיננסי הביאו על עצמם את החקיקה בנושא השכר. הם לא שעו לקריאות בציבור ולביקורת של חברי כנסת והמשיכו לקחת לעצמם שכר, שקשה לנמק את גובהו ואין לו, במקרים רבים, קשר לתוצאות העסקיות שהשיגו — עד שמתחו את החבל יותר מדי.

הצעת החוק המקורית להגבלת השכר, שיזם יאיר לפיד כשהיה שר האוצר, אמרה, שכל שקל שישולם מעל עלות שכר של 3.5 מיליון שקל בשנה (כולל בונוסים) לא יוכר לצורך מס. גם היום לא כל הוצאה של חברה מוכרת לצורך מס. אם, למשל, המנכ"ל טס לנסיעה במחלקה הראשונה, שלטונות המס לא יכירו בכרטיס כהוצאה לצורך מס. הם יכירו רק במחיר של מחלקת עסקים.

יש להניח, שחקיקת נורמה חדשה ותוספת המס יגרמו ללחצים על המנכ"ל להורדת שכרו לרמה סבירה יותר, וכך יהיה אפשר לרפא את מחלת השכר המופרז בצמרת. יש לכך חשיבות בעיקר בגופים כמו הבנקים וחברות הביטוח, שכספי ציבור זורמים אליהם מדי חודש והממשלה חייבת להיחלץ לעזרתם במקרה של משבר.

אבל בהצעה של שר האוצר, משה כחלון, שתובא לכנסת לקריאה שנייה ושלישית, ותקרת השכר הלא ממוסה יורדת בה יתר על המידה ל–2.5 מיליון שקל, יש סעיף בעייתי. הח"כים שיכנעו את כחלון להכניס לחוק מגבלה, ולפיה שכר המנכ"ל לא יוכל להיות גבוה מפי 44 מהשכר הכי נמוך בחברה, כולל עובדי קבלן. זו טעות כלכלית בסיסית. לא צריך להיות קשר בין שכר המנכ"ל לשכר העובד הזוטר. אדם אמור לקבל שכר לפי תרומתו לחברה, הביקוש כלפיו והאלטרנטיבות בשוק.

חקיקה בדבר שכר מְרַבִּי אינה קיימת בשום מדינה בעלת שוק חופשי. היה עדיף שהממשלה היתה מגיעה להבנות עם המגזר הפיננסי; אך אם זה לא קרה, החקיקה צריכה להיות מידתית. ישראל,המחפשת השקעות, אינה צריכה להיות הסמן הקיצוני בנושא.

את ההגבלה של פי 44 מהשכר לא יזם כחלון, אלא הסכים לה בשיחת טלפון עם חברי ועדת הכספים, בלי ללמוד את הנושא או להתייעץ עם גורמי מקצוע במשרדו. ואמנם הממונה על שוק ההון, דורית סלינגר, וראש אגף התקציבים, אמיר לוי, מתנגדים למגבלה; הם מבינים שאין בה תועלת ממשית, אלא פגיעה בצמיחה במשק.

על כחלון והח"כים לחזור להצעת החוק המקורית ולהסתפק במגבלה של אי הכרה במס על שכר הגבוה מ–3.5 מיליון שקל בשנה. די בכך כצעד ראשון. זה יהיה איתות חזק לדירקטוריונים של הבנקים, לחברות הביטוח ולבתי ההשקעות, שלא לשלם עוד שכר מופרז, אלא בנסיבות מיוחדות ביותר.