הבחירות לא יאחו את הקרע בארה"ב

הקיטוב הפוליטי בארה"ב הגיע לקץ ושבר את כול הצפיות. כמעט שלא ניתן למצוא כיום דוגמאות לשיתוף פעולה חוצה מחנות. למשל, ג'ון מקיין הרפובליקני, וייבדל לחיים ג'ו ליברמן הדמוקרטי, היו מוקעים כיום כבוגדים איש-איש במפלגתו.

הקיטוב אינו מוגבל למערכת הפוליטית. ייתכן אף שהמערכת המפלגתית רק משקפת תופעה חברתית ולא יוצרת אותה. השיח הציבורי בארה"ב בנושאים המעניינים את אזרחיה נשלט כיום על ידי קיצונים בשני הצדדים. מימין ההגנה המוזרה על "קדושת" נשיאת הנשק לסוגיו הקטלניים או ההתנגדות הגורפת להפלות בכל מקרה ובכל מצב. משמאל הקצנת תורת המגדר עד לאבסורד ותרבות הפסילה של כל מי שחורג אף במעט מהתקינות הפוליטית.

בעלי חנויות בוושינגטון, לוס אנג'לס וניו יורק ממגנים את חלונות הראווה שלהם מחשש לאלימות וגניבות. באווירה הפוליטית והחברתית, הצד השני אינו יריב אלא אויב.

מתחת לכל אלה יש מחלוקת עמוקה ומפלגת עוד יותר. ימין ושמאל אף חדלו להאמין באותו נרטיב מכונן של ארצם, מחזיקים בזוויות ראייה שונות על דרכה של אמריקה. הקריאות להסרת פסלים בכיכרות הערים ולשינוי שמם של בניינים היסטוריים אינן מתמצות בגנרלים של קונפדרציית מדינות הדרום מחזיקות העבדים. לא על גנרל רוברט לי בלבד מתנהל הפולמוס כי אם אפילו על כריסטופר קולומבוס ועל ג'ורג' וושינגטון. עבור אלה הם מייצגים את גילוי אמריקה ואת ערכי החירות והשוויון; עבור אלה הם מייצגים קולוניזציה של ילידים ושעבוד של שחורים. ובמרכז, "המיינסטרים" עומד מבולבל, נע בין רגשות אשמה לבין פחד ואינו מצליח לגבש דרך אידיאולוגית ופוליטית.

בחירות 2020 אולי יכריעו מי יהיה נשיא ארה"ב ואיזה מחנה ישלוט בבית הנבחרים ובסנאט, אך הן לא יאחו את הקרע הסוציו-פוליטי המתרחב והולך בארה"ב. דונלד טראמפ אינו מעוניין לפתור אותו. ג'ו ביידן לא יכול. הפלג הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית שקט וממושמע הפעם יותר מאשר ב-2016 ולא הפריע לביידן לנסות לנצח, אך אין לו כוונה להיעלם. להפך.

לכל זה יש גם זווית ישראלית. ידועה הבדיחה המיוחסת ללוי אשכול כשהודיעו לו שיש בצורת: "איפה? בנגב? לרגע נבהלתי וחשבתי שבארה"ב...". ישראל זקוקה לאמריקה ותלויה בה.