ועדת השרים לענייני חקיקה דנה בהצעת חוק של ח"כ ענת ברקו (ליכוד), לפיה כל גוף ציבורי, המוגדר בהצעה בצורה הרחבה ביותר — משרדי ממשלה, רשויות מקומיות, חברות ציבוריות, מוסדות להשכלה גבוהה, ואף גופים פרטיים הממומנים ברובם על ידי הממשלה — יחויב לקבוע כללים, שיעניקו קדימות לחיילים משוחררים בקבלה לעבודה וללימודים ובכל הטבה הקשורה בפעילות של אותו גוף.

הצעה זו משתלבת במסורת ארוכה ופופוליסטית, שבמסגרתה מועלית מדי תקופה הצעה, הסותרת במהותה את עקרון השוויון ומקדמת תחת הכסות של "דאגה לחיילים" אפליה לרעה של ציבורים שאינם משרתים בצבא כמו ערבים, חרדים ובעלי מוגבלויות. ההצעה האחרונה ברוח זו, שהגיש ח"כ יריב לוין, נתקעה בוועדות הכנסת הקודמת בשל הביקורת החריפה שנמתחה עליה.

דברי ההסבר להצעה מפליגים בתיאורים על הפער שנוצר לרעת המשרתים לעומת אלה שאינם משרתים, והם כוללים, במשתמע, טענה שלפיה הצעת החוק מהווה העדפה מתקנת. אלא שהעדפה מתקנת מוצדקת במקרים מובחנים מאוד, שבהם מדובר באוכלוסייה חלשה, שאינה מיוצגת כראוי, או כזו שסבלה מאפליה היסטורית. האם מישהו טוען ברצינות, שאוכלוסיית החיילים המשוחררים לא זוכה לייצוג ראוי בשירות הממשלה ובאוניברסיטאות?

במקום לתגמל חיילים בדרך הנאותה, למשל באמצעות פיצוי כספי הולם תמורת הזמן שהשקיעו והסיכון שנטלו, מועלות שוב ושוב הצעות, הפוגעות בשוויון ההזדמנויות בעבודה ובעקרון השוויון בכלל, על ידי שימוש לרעה בקריטריון השירות הצבאי. יש לזכור, כי ישראל היא שהחליטה עם המצאתה שלא לקרוא לאזרחים הערבים להתגייס, והיא שפטרה את רוב החרדים מגיוס. ההימנעות מגיוס בציבורים אלה אינה תופעה של השתמטות יחידים — שעליה ניתן להגיב בסנקציה עונשית — אלא נורמה של ממשלות ישראל לדורותיהן.

הרטוריקה שלפיה "בלי חובות אין זכויות" מתאימה יותר למפלגה שטבעה אותה — "עוצמה לישראל" הכהניסטית — מאשר למפלגתו של מנחם בגין שאמר,כי הטענה שאין להעניק שוויון זכויות מלא לערבים, לאחר שישראל היא שהחליטה לא לגייסם, היא פסולה.

החוק המוצע סותר את המציאות, ואם יאושר הוא ישמש כבסיס חוקי לאפליה ממסדית.