עלי מוואסי היה עד התקופה האחרונה מורה לערבית בבית הספר התיכון "אבן סינא" שבבקה אל־גרביה. הוא פוטר ממשרתו על ידי עיריית בקה, משום שהחליט בחודש שעבר להקרין את הסרט "עומר" בבית הספר, בפני תלמידי כיתות י' ו־יא'.

העילה הרשמית לפיטורים היתה שהסרט פוגע ברגשות התלמידים, וכולל סצינות "שאינן מתיישבות עם ערכי האיסלאם", כטענת נציגי התנועה הסלפית בעיר. 

אבל הסרט, שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר לשנת 2013, הוקרן בתיאום עם מועצת התלמידים ובידיעת מנהל בית הספר, והוא כלול בסל התרבות המאושר. לדברי מוואסי, הוא אף צינזר בהקרנה סצינות שלטעמו עלולות להיות רגישות מדי. על רקע זה קשה שלא לחשוד כי מניעים פוליטיים ולא חינוכיים עמדו לנגד עיניה של העירייה כאשר החליטה, לאחר שימוע, לפטר את המורה. שהרי הממונים על החינוך בעיר היו יכולים למנוע את ההקרנה עוד בשלב הכללתו בסל התרבות, או לדרוש את הוצאת הסרט מן הסל.

אפשר להתווכח על תוכנו של הסרט, ומותר גם לחשוב שאינו מתאים לשכבות גיל מסוימות, הגם שמדובר בסרט שמנסה להציג את הדילמות של צעירים פלסטינים על רקע הכיבוש. אולם הבעיה הכפולה היא הפגיעה השרירותית במורה, והתעלמותו של משרד החינוך מן הפיטורים בטענה פורמלית שמוואסי מועסק על ידי העירייה והיא האחראית הבלעדית לפיטוריו.

החברה הערבית נתפשת על ידי הישראלים כמובלעת תרבותית ולאומית, שאין למשרדי הממשלה עניין להתערב בשיקוליה אלא כאשר מתגלים בה סימני "מרי וחתרנות" נגד ישראל. כך, למשל, הצגת תיאטרון "אל־מידאן", שפורשה כמתן פתחון פה למפגעים, גרמה לפגיעה בוטה וישירה בתקציב התיאטרון. אבל כאשר מחלוקות פוליטיות או רעיוניות גוררות הפעלה של צנזורה תרבותית פורמלית ופוגעות בזכויותיהם של עובדים, לא רק רשויות ישראל נאלמות אלא גם לוחמי חופש הביטוי היהודים מפנים את גבם. אפשר לשער שאילו מורה יהודי היה מפוטר בשל הקרנת סרט "לא נאות" בבית ספר יהודי, זעקות השבר נגד העירייה ומשרד החינוך, ומחאותיהם של פעילי תרבות, ארגוני מורים, אנשי רוח ופוליטיקאים היו נשמעות מהקצה עד הקצה.

עלי מוואסי ראוי וזקוק להגנתו של משרד החינוך, ולגיבויים של אנשי רוח וחינוך יהודים, חרף היותו בן ל"מובלעת" המנוכרת. החלטתה של עיריית בקה אל־גרביה צריכה להיבחן לא רק משפטית אלא גם ערכית, כמי שפגעה באופן בוטה בחופש הביטוי התרבותי ובזכויותיו של המורה.