ועידת השלום שהתכנסה בפריז, בהשתתפותם של יותר מ–70 שרי חוץ, נחשבת בעיניו של ראש ממשלת ישראל כ"וועידת סרק". בנימין נתניהו ממתין בקוצר רוח להכתרתו של דונלד טראמפ, שיחלץ את ישראל, כך הוא מניח, מכאב הראש שקרוי תהליך השלום עם הפלסטינים. לפיכך, אפילו השתתפותו של שר חוץ אמריקאי מכהן בוועידה חשובה מבחינתו כקליפת השום.

נתניהו הבהיר את עמדתו זה כבר, כאשר הודיע כי יחרים את הוועידה, משום שהוא עדיין דבק בעקרון המשא ומתן הישיר עם הפלסטינים — אותו משא ומתן שהוא השקיע את כל מרצו כדי להכשילו פעם אחר פעם. הוא גם התנער מהחלטת מועצת הביטחון 2334, אשר הגדירה את ההתנחלויות, כולל אלה שנבנו במזרח אל-קודס, כבלתי חוקיות. נראה כי כל פורום בינלאומי שלא יאמץ במלואה את מדיניותה של ישראל, ייחשב על ידו לפורום עוין, כאילו היה מדובר במפגש של מדינות ערביות או מוסלמיות.

נכון שגם בין מתכנסי הוועידה התגלו חילוקי דעות באשר לנוסח ההצהרה המסכמת שתוצג לאישורם, ונכון גם, שההחלטה שתתקבל, תהיה אשר תהיה, איננה מחייבת מבחינה פורמלית. אלא שלמרות זאת, זו איננה "ועידת סרק". רחוק מכך. חבריה יבקשו, לכל הפחות, להדגיש את מחויבותן של המדינות המשתתפות בה לפתרון של שתי מדינות לשני עמים, עיקרון שנתניהו הכיר בו, ואולי אף להציע דרכים להשגתו.

הוועידה עשויה גם לשמש ככן שיגור למדיניות מעשית, שתתייצב מול יוזמות, שהנשיא האמריקאי החדש עלול לשווק.

אפשר להתווכח על תועלתה או תוצריה של הוועידה, אבל לישראל אסור לנטוש זירה בינלאומית, שדנה בעניינה או בענייני הסכסוך, בלי שתנסה לפחות להציג בה את עמדתה ולשכנע את משתתפיה בצדקת מדיניותה.

החרמת הוועידה הפעם מעידה יותר מכל על כך שנתניהו מאמין, שישראל תוכל לבלום בכוחה, או בעזרתו של נשיא ארצות הברית החדש, מהלכים בינלאומיים, שינסו להציל את התהליך המדיני, תוך כדי הצגתה של ישראל כנרדפת על ידי חורשי רעתה.

בכך משחק נתניהו לידי מי שאומר שישראל, כמו הפלסטינים, לא החמיצה מעולם הזדמנות להחמיץ הזדמנות. הוועידה אינה בבחינת עסק פרטי של ראש הממשלה. היא נוגעת למעמדם של הישראלים בעולם. החרמתה מחזקת את דימויה של ישראל כסרבנית ומעניקה רוח גבית לכל מי שקורא להחרימה.