ביום מהימים נתניהו אמר כי "אובמה הפעיל את כל האמצעים וכלי ההשפעה, שהם בוודאי כבדי משקל,של ארצות הברית...לכן אנו חבים לו תודה מיוחדת. הדבר מעיד על הברית האמיצה בין ישראל לארה"ב. הברית הזאת חיונית במיוחד בימים אלו, כשסופות וטלטלות עזות פוקדות את המזרח התיכון". קשה להאמין שדברי התודה החמים הללו יצאו מפיו של בנימין נתניהו, וכוונו דווקא אל ברק אובמה - אותו נשיא אמריקאי שנתניהו נשם לרווחה ביום שבו פינה את מקומו לדונלד טראמפ.

זה קרה בספטמבר 2011, למחרת ההתקפה של המון זועם על שגרירות ישראל בקהיר. "אני ביקשתי ממנו לסייע. זה היה רגע מכריע, ואפילו הייתי אומר גורלי", אמר אז נתניהו. הוא סיפר שאובמה הבטיח לו לעשות ככל יכולתו להצלתם של ששת אנשי השגרירות הנצורים, "והוא עשה זאת". בכיר ישראלי שהיה מעורב בניהול המשבר אמר אז, שלהתערבות האישית של הנשיא הייתה השפעה משמעותית על הפעולה המצרית המהירה, "כי היינו במרחק של דקות מטרגדיה".

אובמה לא העביר את שגרירות ארה"ב לעיר העתיקה (בינתיים, גם טראמפ לא ממהר). למרבה הצער (והשמחה בארגוני הסירוב לשלום) מאמציו של אובמה להביא לסיום הסכסוך הישראלי-הפלסטיני עלו בתוהו. אכן, אובמה לא שלח לשגרירות ארה"ב בתל אביב חסיד נלהב של מפעל ההתנחלויות. אובמה לא ציית אמנם להוראה של נתניהו להדק את הסנקציות על איראן, אך בדרגים המקצועיים שוררת הסכמה רחבה שהסכם הגרעין מוכיח את עצמו.

נתניהו יצטרך לעמול קשה כדי לשכנע את טראמפ שעימות עם טהראן, תוך הפרה של הסכם שהושג בעצה אחת עם רוסיה, בריטניה, צרפת, גרמניה, וסין, כמו גם הפסד של חוזים שמנים, מקדם את האינטרסים של אמריקה.  הצו הנשיאותי המורה לסגת מהסכם הסחר הטראנס-פסיפי (TPP)  והפניית העורף לבנות ברית חשובות כאוסטרליה, ניו זילנד וקנדה, יכולה ללמד שהאגוצנטריות והבדלנות של טראמפ מתורגמות למדיניות חוץ. אם המהלך הזה משקף את גישת ''אמריקה תחילה'', ישראל צריכה לקוות שטראמפ יראה במעורבות אמריקאית באיזור חלק אינטגרלי של המדיניות הזאת. לישראל,יש סיבות טובות לדאגה.

לפני שנתניהו ייצא בחודש הבא לוושינגטון, כדאי שידמיין איך ישראל הייתה נראית היום בלי המעורבות האמריקאית בסכסוך שלה עם השכנים. אולי זה ישכנע אותו להפציר במארח שלו בבית הלבן, שלא ישאיר אותה לבד.