החשוד בפלילים בנימין נתניהו שינה את קו ההגנה שלו, ככל שמעמיקה הסתבכותו בפרשיות הנחקרות במשטרה. חלפו ימי "לא יהיה כלום כי אין כלום"; ראש הממשלה הישראלי אינו מכחיש את הפרטים שפורסמו על החשדות נגדו, ורק אומר שהתנהגותו היתה ראויה. לדעת נתניהו, נבחר ציבור צריך לסחוט מוצרי מותרות יקרים מאנשי עסקים ("מתנות מחברים"), ולנהל מו"מ עסקי עם בעלים של כלי תקשורת ביקורתי על סיקור אוהד בתמורה להקטנת התחרות.

באחרונה עשה נתניהו צעד נוסף, ברוח מושא ההערצה והחיקוי החדש שלו, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ.בהופעה טלוויזיונית בסיעת הליכוד, הוא האשים את "התקשורת השמאלנית" בפרסום שקרים —מה שנקרא fake news" ",ואת עצמו תיאר כקורבן של "מסע ציד בולשביקי, שטיפת מוח ורצח אופי נגדי ונגד משפחתי", והכל כדי להנציח את "שליטת השמאל בתקשורת ובמוקדי כוח אחרים", שאותה מבטיח נתניהו לסיים.

נתניהו איננו החשוד הראשון שניסה לחמוק מכתב אישום באמצעות הטלת דופי בחוקריו וניסיון לפגוע בלגיטימיות של המשטרה והפרקליטות. את טענתו שלפיה היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט — שאישר את פתיחת החקירות נגדו — פעל בעצם כעושה דברה של "התקשורת השמאלנית" צריך לקרוא במהופך: נתניהו מנסה להרתיע את היועץ, עוד בטרם סוכמה החקירה, מתרגומה לסעיפי אישום.

התקפותיו של נתניהו על "התקשורת" מסוכנות ומזיקות לא פחות מניסיונותיו לחבל בחקירה. ראש הממשלה הישראלי רוצה שהתקשורת הישראלית תיראה כמו "ישראל היום", ותתמקד בהעתרת שבחים עליו ועל בני משפחתו, ובהצגת דפי המסרים שלו לציבור. הסתבכותו הנוכחית נבעה בחלקה מניסיונו להפוך את "ידיעות אחרונות" לגרסה בתשלום של החינמון. כשנכשל המאמץ הזה, נטל נתניהו לידיו את תיק התקשורת כמנוף השפעה על ערוצי שידור ובעלי השליטה בכלי תקשורת מרכזיים, ועודנו מחזיק בו למרות הפרטים שהתגלו בחקירות.

תקשורת עצמאית היא יסוד מרכזי בכל משטר דמוקרטי, ותפקידה הציבורי הוא לבקר את השלטון ואת העומד בראשו, גם אם נתניהו מתנגד לכך. זו ההצדקה לקיומה ולזכויות החוקתיות שניתנו לה, כמו חיסיון מקורות. הפרסומים על החשדות נגד נתניהו לא היו בדיות, כטענתו השקרית, אלא נשענו על הקלטות, עדויות ומסמכים שהתגלו בחקירת המשטרה. בדיוק כמו התחקירים על קודמו אהוד אולמרט, שמרצה כיום עונש מאסר, או על אריאל שרון. במקום להתקרבן, נתניהו צריך לומר אמת לחוקריו ולציבור, ולהניח לתקשורת למלא את תפקידה.