במאמר המערכת של עיתון "הארץ" נכתב כי ראש הממשלה הישראלי בנימין נתניהו הוכיח שהוא חלש מול יריביו הפוליטיים, ונשבר בקלות תחת לחץ ואיומים.

הציבור הישראלי נוכח מחדש שנתניהו אמנם נובח אבל לא נושך: הוא אמנם הצהיר שאינו מוטרד מהלחצים הפוליטיים שהפעיל נפתלי בנט בעניין חוק ההפקעה, אותם כינה ״אולטימטומים מזויפים״, אבל בפועל, ברגע האמת, התקפל מול יריבו ופעל בניגוד לשאריות שעוד נותרו ממצפונו הפוליטי. כוחו לא עמד לו על מנת לדחות הצבעה על חוק שהוא עצמו מתנגד לו, ושעליו אמר שהוא עלול להביא את ישראל לבית הדין הפלילי הבינלאומי. בשל לחץ פוליטי של מפלגה בת שמונה מנדטים, נתניהו פעל לקידום חוק שגם אנשי ימין מודים שהוא ''חוק הגזל'' ו''קלון על ספר החוקים''.

כהרגלו ברגעי חולשה, מנסה נתניהו להסיט את האש ולהפנותה לעבר קורבן זמין מתוך רשימת השעירים לעזאזל של הפוליטיקה הישראלית: הערבים, עמותות השמאל, העיתונות, בג''צ. מכיוון שהפעם נתניהו מתכנן להשתמש בבג''צ כבמגן אנושי – שיבטל את חוק ההפקעה וימנע את דרדורה של ישראל עוד יותר למעמד של פושעת בינלאומית סדרתית – העדיף למקד את חציו בקורבן מזדמן אחר: ''שוברים שתיקה''. לאחר שראשת ממשלת בריטניה, תרזה מיי, הבהירה שמדינתה מחויבת לפתרון שתי המדינות, סיפר נתניהו לכתבים שביקש ממנה להפסיק את המימון לארגון.

בריטניה אינה היחידה שלא פועלת בהתאם לציפיות הימין הישראלי, שפירש את התחזקות הימין בעולם כמתן אור ירוק לפשיעה ישראלית מאורגנת. גם ארה''ב לא עושה רושם כמי שתקדם בברכה את שחרור הרסן החוקי בישראל. ''בין ידידים לא מפתיעים'', הצהיר נתניהו לפני יציאתו חזרה לישראל, לאחר שעדכן את הממשל האמריקאי לגבי הכוונה להביא את חוק הפקעת האדמות הפלסטיניות להצבעה. כאילו הנושא הוא אם לספר או לא לספר על פשע פוליטי מתוכנן ולא על עצם הפשע שכנסת ישראל מחוקקת.

בחולשתו הפוליטית פעל נתניהו רחוק מהתבונה המדינית. בפוליטיקה החדשה, שבה השפה הדומיננטית היא שפת הכוח,לא מן הנמנע שאי עמידתו בלחצים תגבה מחירים פוליטיים קשים. אם נתניהו לא מצליח לעמוד מול בנט, כיצד ייצג את האינטרסים של הישראלים? כיצד רפיסותו מול יריביו מתוך הקואליציה גורמת לו להיראות מול מנהיגים כדונאלד טראמפ וולדימיר פוטין? וחשוב מכל: איזה סוג של מנהיג מוכן לפעול כנגד האינטרסים של אזרחיו רק מתוך חשש לחייו הפוליטיים?