במגזין "ליברל" נכתב: נתניהו הגיע אל הצומת שממנו פחד כל חייו הפוליטיים. הלב אומר ימין, הראש מסביר אחרת. לגביו, ההחלטה בעצרת האו"ם היא נוראית. לדעתו, אם הוא עדיין מסוגל לחשוב בצלילות אחרי הזעזוע שלא צפה, שערי הגיהנום הבינלאומי נפתחו. אם לא ילך על מתווה טראמפ, זה יהיה הסוף.

הבחירות, הוא מבין, יהיו על עניין אחד. או שמספחים חלק מהגדה והולכים לעימות עם כל העולם, או שמתחילים להתקפל. ביבי מתנדנד. העבר שלו מורה לו ללכת ימינה. לפחות בהצהרות. לפחות בתעמולת הבחירות. שם, בימין, נמצא בסיס הבוחרים שלו. שם הוא באלמנט. השמאל שכח מה זה להיות יהודים. הערבים נוהרים. טילים על נתב"ג. תראו מה קרה בעזה. ובכלל, אנחנו מוכנים לשתי מדינות, תמיד אמרתי, אבל אנחנו מדברים על מדינה ערבית ומדינה יהודית. אני אומר את זה בפה מלא, שגם הם יגידו. בלי זה, לא נזוז. לא הקמנו את ישראל כדי לתת אותה לחמאס.

המומחים הפוליטיים, בדיוק כמו הציבור הישראלי, משוכנעים שבחירות הן בזבוז זמן וזריקת כסף. כל ההמולה הגדולה מתרחשת כדי לקבוע מי, בתוך כל גוש, מרוויח או מפסיד. אם בנט לוקח בחזרה מביבי את הקולות שנעלמו לו ביום הפאניקה. אם לפיד ממשיך לבלוע את הכול, או שמפלגת העבודה מצליחה לבלום קצת את הקורוזיה שאכלה אותם בסקרים. בין הגושים, כולם מאמינים, אין שום תזוזה. ככה או ככה, ביבי ימשיך לשלוט כאן. אפילו אם הנס של אלדד יניב יקרה ונתניהו יעוף לכלא – מישהו אחר מהליכוד ינצח.

הימין, קובעת הדעה הרווחת בסטטוסים ובעמודי המערכת – מה כבר ההבדל ביניהם – רק גדל. הציבור, הם אומרים, נעשה יותר דתי, יותר לאומי, יותר מזרחי. הנחת העבודה של מפלגת העבודה היא לחפש דרך להצטרף לממשלה. זו תפיסת המציאות של יאיר לפיד, שמקווה להיות מספיק גדול כדי לסגור עם ביבי הסכם רוטציה אחרי הבחירות הבאות. זו תפיסת העולם של הרבה אנשים, שהחליטו כי אם אין דרך לנצח את הליכוד מבחוץ, צריך להתפקד למפלגת השלטון ולשנות אותה מבפנים.

"שים חמישה שקלים וחצי בחודש", ליאור מאירי מבהיר את האסטרטגיה של 'הליכודניקים החדשים', "וקח מניה במפלגת השלטון".