הכנסת אישרה בקריאה שנייה ושלישית את הצעת החוק הפרטית של הח"כים בצלאל סמוטריץ' (הבית היהודי) ורועי פולקמן (כולנו), האוסרת להעניק אשרת כניסה או רישיון שהייה בישראל לאזרחים זרים הקוראים לחרם כלכלי, תרבותי או אקדמי על ישראל או על "אזור הנמצא בשליטתה" — כלומר על ההתנחלויות הבלתי חוקיות.

החוק הוא חלק מהמגמה של הממשלה הימנית־לאומנית להפוך את ישראל למבצר סגור בפני כל מי שבוחרים להתנגד למדיניות הישראלית הנוכחית באמצעות שימוש בכלי לגיטימי להבעת מחאה בלתי אלימה בדרכים דמוקרטיות: החרמה. מעתה אסורה הכניסה לישראל על מי שאינו אזרח ישראלי או בעל רישיון קבע, אם הוא, הארגון או הגוף שהוא נציגם, "פירסם ביודעין קריאה פומבית להטלת חרם" או "התחייב להשתתף בחרם" על מוצרים המיוצרים בהתנחלויות, למשל. זאת אלא אם כן שר הפנים יחליט להעניק לו אישור כניסה מיוחד.

בכך ממשיכה קואליציית נתניהו לטשטש במכוון את גבולות 67', לשחק דווקא לידי אלה שמעוניינים בהתרסקותם של הישראלים כולם, ולהעניש את מי אפילו שתומכים בישראל אך מתנגדים לכיבוש. בין האחרונים גם יהודים רבים ברחבי העולם הפועלים למען קיומה של ישראל לצד מדינה פלסטינית באמצעות התנגדות למפעל ההתנחלויות. גם אלה יוגדרו מעכשיו, באופן אבסורדי, כמנועי כניסה לישראל שמכריזה על עצמה כמדינת העם היהודי.

לא רק היחסים עם היהודים ברחבי העולם בסכנה בעקבות החוק החדש, גם היחסים הדיפלומטיים. בדיון ב–2011 על חוק החרם התייחס היועץ המשפטי של משרד החוץ לאפשרות למנוע את כניסתם של הקוראים לחרם, והזהיר כי "החוק עלול לפגוע ביחסים של ישראל עם האיחוד האירופי". ואכן, האיחוד האירופי וכמה ממדינותיו מבדילים כיום בין ישראל לשטחים בהחלטות הנוגעות בתקציבים, סימון מוצרים וייבוא חקלאי. האם תמנע כעת ישראל את כניסתם של מנהיגי האיחוד ופקידיו?! האם תמנע את כניסתם של מנהיגי מדינות המבדילות בין ישראל לשטחים הכבושים?

מטרת החוק אינה להגן על ישראל, אלא להגן על ההתנחלויות. הוא נועד לפגוע במתנגדים למשטר ולהפחיד אותם על ידי סימונם ברשימות שחורות והטלת סנקציות. אחד מיוזמי החוק, ח"כ סמוטריץ', הסביר: "מה בסך הכל החוק הזה אומר? אדם בריא שאוהב את אוהביו ושונא את שונאיו לא נותן את הלחי השנייה". במקרה הזה עשתה ישראל בדיוק את ההפך: סטרה לאוהביה ולעצמה תיחלה, וחיזקה את שונאיה.