בג"ץ החל בשנה האחרונה להגביל את השימוש בסנקציה הדרקונית של הריסה ואטימה של בתי משפחות מפגעים. סנקציה זו פסולה ונוגדת את כללי המוסר הבסיסיים; היא מהווה ענישה קולקטיבית של חפים מפשע ללא משפט, עומדת בניגוד לעקרונות המשפט החוקתי והמשפט הבינלאומי, ואינה עולה בקנה אחד עם הציווי " לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ ". בעבר אישר בג"ץ הריסות בתים באופן קבוע, רובם במהלך האינתיפאדה האחרונה.

נקודת המפנה התרחשה, כאשר השופטים של ישראל סירבו לאשר הריסת בית של אדם שהשתתף בפיגוע, כנגד דעתה של נשיאת בית המשפט העליון.

השופטים שמו דגש על העובדה שהמפגע לא התגורר בבית משפחתו מזה זמן מה, כמו גם על העובדה, שבני המשפחה לא ידעו על כוונתו. השופט מזוז, שכתב בעבר כמה דעות מיעוט, שבהן נימק את סירובו להצטרף לאישור הריסות בתים, ציין, שאף מבלי להיכנס למחלוקת העקרונית לגבי הסמכות להרוס בתים, הרי שבמקרה הזה הריסת הבית תהיה בלתי מידתית.

אף כי פסקי הדין של מזוז וברון התמקדו במידתיות, ראוי ששאר שופטי בג"ץ יילכו בעקבותיהם, ושפסק דינם יתווה את הדרך לפסיקה שתמשיך להעניק משקל רב לחפותם של בני המשפחה, ואף לקביעה קטגורית ולפיה הריסת בתים היא צעד פסול בכל מקרה.

מדעת המיעוט של הנשיאה נאור עולה, כי היא ראתה את עמדת הרוב כסוטה מתקדימי בג"ץ בנושא, שכן חזרה על האמירה שנשמעה בהקשר זה, ולפיה חשוב להקפיד שבג"ץ ישמש כ"בית משפט" ולא כ"בית שופטים", ועל כן אין לסטות מהלכת בית המשפט העליון בעניין. ואולם, בדברים אלו של נאור יש טעם לפגם.

יש לחדול מהאקט הפסול של שימוש באמצעי ענישה כנגד מי שלא חטא.

הטענה שלפיה הריסת בתים היא אמצעי הרתעתי ולא עונשי, מאבדת את תוקפה לנוכח העובדה שצבא ישראל עצמו הפסיק בעבר את הריסות הבתים, אחרי שהגיע למסקנה שאינן מרתיעות. אולם מעל כל אלו בולט הצו המוסרי: אין להשתמש באדם חף מפשע לשם הרתעת אדם אחר.